ראיתי אותה, ראיתי אותה יושבת על המדרכה בקצה הרחוב על מדרגות
האבן הרחבות והקרירות. היה שקט ברחוב, רק אני והיא בלי אף אחד
אחר, אני והיא והריחות שהקיפו אותנו שהיו חזקים מאי פעם,
ריחות של גחלים שרופים ואוכל רקוב. היא ישבה שם על המדרכה,
לבושה בשמלה אדומה שכבר הייתה מכוסה בכתמים שחורים. סוליות
נעליה השחורות החלו להתקלף, השרוכים היו פרומים והגרביים
הלבנות עם התחרה כבר איבדו את צבען. היא ישבה שם על המדרכה
ובידיה חבקה דובי שחור, היא חבקה אותו כל כך חזק, כל כך חזק
שהכפתורים השחורים ששימשו לו כעיניים היו נראים כעומדים לנשור
מגופו בכל רגע.
היא ישבה לה שם על המדרכה עם הקוקו הקטן במרכז קודקודה שמתנדנד
עם כל משב של רוח החולף ברחוב. היא בהתה ברצפה. עיניה היו
שחורות אך מרוחקות, לא ממוקדות, היא הייתה בדרך למקום אחר,
אפשר היה להרגיש בזה.

השמש שבצבצה מאחורי בנייני הרחוב החלה לחמם קצת את רגליי שנעשו
קרות וכבדות מהקרירות, כבר ממזמן שלא היה כזה קריר כאן, כבר
ממזמן לא היה משב רוח.
הבטתי על הילדה. רגליה היו מחוברות אחת לשנייה, הן היו רזות כל
כך. עמדתי שם והבטתי בה. היא ישבה על המדרכה שברחוב ולא הוציאה
הגה, לא הביטה מסביבה, לא חיפשה קצת מים להרטיב את הגרון או
חתיכת לחם להשביע את הבטן, פשוט ישבה שם מחבקת את הדובי
השחור.

נגשתי אליה, שאלתי מאיפה היא אבל היא לא ענתה, שאלתי אותה איפה
ההורים שלה אבל היא לא ענתה. שאלתי למה היא לא עונה לי, חשבתי
שאולי היא לא יכולה לדבר, אולי היא כבר לא כאן, לא איתי, אולי
היא כבר עזבה.
אחרי כמה דקות חזרתי ושאלתי אותה איך קוראים לדובי שחבקה. לפתע
ראשה התרומם, צווארה הרזה נמתח ועיניה השחורות נפערו לרווחה.
היא אימצה חיוך חמים של שביעות רצון ואמרה לי את שמו. שאלתי
אותה ממי היא קבלה אותו והיא אמרה בלחישה שהיא קבלה אותו
מהאנשים שכבר הלכו מפה. שאלתי אותה לאן האנשים הלכו והיא ענתה:
למקום טוב יותר. הוספתי ושאלתי אותה שאלות,
שאלתי מה זה המקום הזה ואיך מגיעים אליו ולמה היא לא הלכה איתם
לשם, אבל היא לא הוסיפה עוד לדבר, היא שתקה ורק הרוח השמיעה
מנגינה שקטה, עצובה, רכה.

הילדה שהקוקו במרכז קודקודה לפני מספר דקות עוד התנדנד ממשבי
הרוח החולפים, הילדה עם השמלה האדומה עם הכתמים השחורים
והגרביים עם התחרה, הילדה שאמרה לי את שמו של הדובי השחור
שחבקה, אותה ילדה שישבה על המדרכה הקרה בקצה הרחוב, הילדה
הקטנה, התמימה, הילדה שכבר ידעה את התשובות, אותה ילדה, בדיוק
באותה שנייה הבנתי שגם היא עזבה.
עזבה למקום טוב יותר, מקום רחוק יותר, למקום אחר, פשוט מקום
אחר.