בזמן האחרון יש צל, שעוקב אחריי לכל מקום.
צל שחור. מסתורי. מוזר.

הפעם הראשונה, שראיתי את הצל, הייתה לפני שבוע. חזרתי הביתה
לבד בלילה, והרגשתי שמישהו עוקב אחריי. הסתובבתי, וראיתי משהו
שחור בורח בחטף אל מאחורי העצים. המשכתי ללכת, מגבירה את קצת
הליכתי, מרגישה שהוא עדיין שם, אבל מפחדת להסתובב שוב.

כשהגעתי הביתה, הצצתי לאחור, וראיתי אותו עומד במרחק מה, מביט
בי ולא זז. מיהרתי לעלות הביתה וקיוויתי, שזה הסוף עם הצל
הזה.

אבל למחרת, כשירדתי לשפוך את הזבל, ראיתי אותו שוב. הוא הסתתר
מאחורי הפח וקפץ עלי, ברגע שהתקרבתי אליו. הצרחה שלי הבהילה
לשם את השכן מהבית השני, ששאל אותי בבהלה מה קרה. "זה כלום,
כלום", מיהרתי לומר, כי בינתיים הצל כבר נעלם.

יום אחר כך ירדתי שוב למטה. הפעם הסתכלתי טוב טוב לצדדים.
הלכתי אל תיבת הדואר, הוצאתי את המכתבים שהגיעו, והצצתי סביבי
שוב. כשעליתי למעלה במדרגות, יכולתי לראות זוג עיניים בוהקות
מציצות בי מתוך החשיכה של תחתית המדרגות. מיהרתי להכנס הביתה.

ואתמול ראיתי אותו שוב. הוא חיכה לי מאחורי השיח הגדול, שתקוע
באמצע החצר שלנו, ויצא אלי ברגע שעברתי לידו. כבר עמדתי לברוח,
ואז נעצרתי והסתכלתי עליו. הוא לא נראה מפחיד. האמת, הוא נראה
די בודד.

ישבתי לידו מאחורי השיח, והתחלנו לדבר. על החיים, על אהבה, על
עצמנו. הודיתי בפניו, שזה די מוזר לי לשבת מאחורי שיח בגינה
ולדבר עם צל, והוא סיפר לי, שלא תמיד הוא היה צל. פעם הוא היה
אבן ואח"כ הוא היה עץ למשך שנתיים, ורק לאחרונה הוא החליט
להפוך למשהו יותר נייד. הוא הציע לי לנסות גם כן להיות קצת
משהו אחר, ואני הסכמתי. קבענו, שניפגש שוב למטה, למחרת.

היום בבוקר אמרתי לאמא שלי, שאני יורדת למטה. היא שאלה בשביל
מה, ואני סיפרתי לה את כל הסיפור על הצל שהכרתי, ועל כל מה
שהוא סיפר לי, איך שהוא היה אבן ועץ והכל. היא הסתכלה עלי במבט
קצת מוזר. אני לא בטוחה, שהיא האמינה לי. קצת לפני שירדתי,
שמעתי אותה אומרת לאבא שלי, בשקט, שמשהו לא כל כך בסדר איתי,
כי אני אומרת דברים מוזרים ואתמול היא ראתה אותי יושבת מאחורי
שיח ומדברת לעצמי. רציתי להשאר ולהקשיב, אבל הצל חיכה לי. אז
ירדתי למטה.

הצל כבר חיכה שם, ואמר שהוא שמח שבאתי, ושהוא פחד שאולי
התחרטתי ואני כבר לא רוצה להיות משהו אחר. אמרתי לו, שחשבתי
הרבה והחלטתי, שאני רוצה להיות ציפור. זה נשמע לי הכי כייפי,
ובכלל, תמיד חלמתי לעוף.

אז הוא הפך אותי לציפור. הוא אמר, שציפור עוד לא יצא לו להיות,
אבל הוא היה פעם, מזמן, פרפר, והוא לא חשב שיש הרבה הבדל.
בהתחלה היה לי קצת מוזר, לא כל כך ידעתי מה עושים עם הכנפיים
ואיך להניע אותן, ככה שאני אעוף באוויר. אבל הוא עזר לי,
ומצאתי את עצמי מרחפת בין שמיים וארץ. כל העולם נהיה קטן נורא
מתחתיי ואני עפתי, גבוה, גבוה לשמיים, עד שהרגשתי, שאני גבוהה
יותר אפילו מהעננים. הצל הצטרף אלי. הוא הפך את עצמו לענן כדי
להיות קרוב אלי ולהשגיח, שאני לא אפול. ראיתי אותו קורץ לי,
ואז הוא הפך את עצמו לקשת בענן, ומרוב התלהבות כמעט שכחתי
להמשיך להזיז את הכנפיים. אני חושבת, שעפתי ככה שעות, והצל אמר
פתאום, שאולי כבר דואגים לי למטה, וכדאי שאני אחזור. שאלתי
אותו איך אני חוזרת להיות ילדה, והוא אמר לי שאני רק צריכה
לעצום את העיניים ולרצות ממש חזק. אז זה מה שעשיתי, וכשפקחתי
את העיניים -

מצאתי את עצמי במיטה לבנה. מסביבי עמדו אנשים בחלוקים לבנים,
שבחנו אותי במבטים מוזרים, ולידם ראיתי את אמא שלי מתייפחת
לתוך כתפו של אבא. "אמא, איפה אני?" שאלתי, מטושטשת, ואמא אמרה
שהיא מצטערת, ששניהם מצטערים, אבל הם היו חייבים להביא אותי
לכאן. שתקתי קצת, ואז שאלתי אם מישהו ראה את הצל שלי. הם
הסתכלו עלי כאילו שאני משוגעת והרופא מלמל משהו על ניתוק
מהמציאות. אבל בדיוק אז ראיתי אותו, את הצל שלי, שקרץ אלי
מאחורי הרופא בתור קיר, ולא היה אכפת לי כבר משום דבר.