עוד מגיל צעיר מכתיבים לנו מה לעשות בחיינו.
אומרים לנו ללמוד קשה, כי אחר כך אנחנו לא נתקבל לאף מקום.
תמיד נהגו להאשים אותנו במסגרת חינוכית מרובעת ומשעממת, כדי
שההורים יהיו שקטים ומודעים לכך, שאנחנו נצא אנשי היי-טק
מוצלחים, או עורכי -דין מדופלמים ואפילו רופא, שעד היום לא
ברור מה הוא עושה בשביל לקבל סכום עתק!
אוקיי, אז שמים אותנו במסגרת המרובעת, ולא תמיד אנחנו נשארים
שאננים שם. יש את ליצן הכיתה, שמושך אותנו למקומות אחרים
ובעצם, מין הסתם, שובר את הריבוע המקובע והמשועמם והופך את
החיים לקצת יותר נעימים בשבילנו, אך קטסטרופה בשביל ההורים.
ככה זה, כמעט בכל גיל התבגרות אפשרי זה קורה, ותתפלאו, גם
בגילאי 20 פלוס זה קורה.
אז אנחנו מתפתים והליצן הופך להיות המלך, ואנחנו מקבלים את
העונש על מעשיו. ועם השנים זה נהפך להיות יותר גרוע, כשאנחנו
עושים את מה שהוא עושה, מין חיקוי הזוי שכזה, וכמובן שהוא כבר
מזמן לא במסגרת ואנחנו איכשהו עוד שורדים עם השאריות.
מנסים להכניס לנו את הבול-שיט, שאם אנחנו נעשה כדבריו, אנחנו
ניפול לבור שאי-אפשר יהיה לעלות למעלה. ואנחנו, לעומת זאת,
מפנים את הגב ואומרים בלחש,"לי זה לא יקרה". כן, כמו איזו
מחלה, שאנחנו בטוחים, שלא נידבק ממנה.
אז אנחנו נשבעים את אימרת השבועה של "לי זה לא יקרה" ואנחנו
מגלים, שזה דווקא כן קורה.
אנחנו לא מתייחסים ללימודים, מתחצפים למורים,מידי פעם זורקים
פה ושם קללה למורה, שלא מבינה מילה אחת בעברית, וגם מבריזים,
כשאין שיעור מי-יודע-מה חשוב.
כל זה הודות לאותו ליצן חביב, שנתן לנו השראה להיות כמוהו
ולקחת את הכל בקלילות כאילו החיים זה לא מסגרת, שצריכים לבנות
לנו, אלא מסגרת של כל אחד לפי איך שנוח לו. אבל אנחנו לא
יכולים להיות באותה מסגרת!
אז בבית הספר היסודי זה פחות משמעותי, בחטיבה קצת יותר ובתיכון
זה המקום הכי משמעותי, שבו מחפשים אותך טועה במגדלת ענקית.
לפעמים אני בתור תלמידת תיכון מרגישה כמו נמלה, שמעליה כל
המורים, והמנהל, והרכזת- בוחנים אותי ומסתכלים עליי על כל צעד,
שאני עושה. מתסכל לפעמים להיות בתיכון, שהעובדה שאתה שם היא
כדי לבסס את חייך!
יש כאלה, שעדיין ממשיכים לקחת את החיים בקלות יתר, בגלל זה
המציאו למענם את האקסטרני וכל הבתי-ספר הפרטיים.
אבל לאלה שלא, לאלה שכל מנהל בא אליו ומכניס לו לראש, כי הוא
אינטיליגנט ויש לו הרבה מה להוציא, זה דיי מתסכל עד כדי כך שבא
לך פשוט לזרוק את המחברות ולהרים ידיים למעלה ולומר "אני
נכנע", אבל למי יש את האומץ לעשות זאת, הרי אנחנו עדיין חיים
בתקופה של לחץ חברתי.
עם זאת, אתה מרגיש דיי מושפל וחסר אונים, אם אתה באמת תנטוש את
המסגרת הלימודית. אז פה ושם אנחנו מראים סימני כישלון וקושי
התמודדות, אבל לפעמים בשביל להיות מישהו, ולא בשביל לרצות את
ההורים על עבודה מובטחת, אלא בשביל עצמך, להראות כי אתה מישהו
בעל עקרונות, וזה גם אני חושבת מין מבחן של מי אני, ובאיזה
מצבים אני יכולה להתמודד ובאיזה מקרים אני נופלת מרוב יאוש.
ומבלי למצמץ אני יכולה לומר לכם, שאני אותה תלמידה שלא שמה זין
על צוות החינוך, מתחצפת למנהלת, לפעמים מקללת, עוברת ממגמה
למגמה, עוברת מכיתה לכיתה, ותאמינו לי- זה לא כיף כמו שאתם
חושבים, ויש מצב שאת השנה אני אגמור ללא בגרות מלאה.
אז כן, אני אומרת לעצמי, הפעם אשתדל יותר. אבל תמיד יש את
החבר'ה, שאומרים לך לעשות את ההפך ממה שציפית, ולימודים זה
אמנם כן חשוב, ואפילו שאתה אוהב את חבריך- אל תעשה כל דבר
שמבקשים ממך, כי ישנם- שמעריכים את זה, וישנם- שמנצלים את זה.
אז עדיף שלפחות את המסגרת הלימודית אנחנו נסיים בגאווה לאותם
ליצנים, שנכשלו 12 שנה מחייהם!