רגע של פתאומיות נפלה עליי.
אתמול הוא ישן אצלי, חייך אליי, נישק אותי, אמר לי: "רק אותך
אני הכי אוהב...."
נרדמנו...
קמנו בבוקר, נישוקים וחיבוקים, ואהבה בלי סוף.
אכלנו ביחד, חביתה. צחקנו, התלבשנו, הוא הלך לחברים לסדר משהו,
אני הלכתי לישון עוד קצת.
ואז גלגל האהבה נעצר, צרות!
היא התקשרה לומר לו שהיא אוהבת אותו, הוא נדלק, עיניו בערו
מרוב התרגשות, אני בכיתי כששמעתי בטלפון על הפרידה.
באתי אליו, לא עזר, כמה שצעקתי והרבצתי ובכיתי הוא לא רצה.
הוא אמר: "את כמו אחות בשבילי", ואני לא הבנתי איך אחרי חודש
הוא העז לומר לי את זה.
הוא הוסיף: "בפגישה השלישית ידעתי שאני לא אוהב אותך"... אז
למה המשכת את זה?
שכבנו, קנית חפיסת קונדומים, מילאת את החדר בנרות אהובים,
הייתה אומר לי: "אם לא הייתי אוהב אותך לא הייתי עושה את כל
זה".
ואני ידעתי שאותי לא אהבת, והמשכתי לשאול: "האם אתה אוהב אותי?
כמה?" ואתה ענית לי בלי בעיה.
אבל שיקרת לי.
ואז כולם באים ואומרים: "יש בים עוד הרבה דגים".
איזה דג יבוא הפעם? מאיזה ים ישחה אליי? האם מהים המתוק או
מהים המלוח?
כולם מאד נחמדים כשהם רוצים רק דבר אחד.
מה אני חיפשתי? שקט, אהבה ויחד!
למה אני לא יכולה לומר "בשבילי את כמו אח"?
מה המפשט הזה בכלל? אי תירוץ עלוב.
כמה פעמים אמורה בחורה לסבול מאהבה?
כמה פרידות אני אמשיך לראות עד החתונה?
בעוד אני כותבת את הסיפור הזה, הוא כותב לי את הסיפור שלו.
מתאר לי איך הוא נדלק על מישהיא אחרת.
ובינתיים אני האשמה שאיתו התחלתי, ששכבתי, שנהייתי חברה שלו.
למה אני אשמה?