"בקורסים למניעת אונס, הדבר הראשון שמלמדים את הנשים, הוא לא
לצעוק "הצילו" אלא "שרפה""
מורגן פרימן
שבעה חטאים

חייו של אדם משולים להליכה ברחוב חשוך
אדם הולך, בועט באבן
מנסה עפ"י השמיעה לגלות לאן התגלגלה
אם יאבד את האבן הזאת
ימצא אבן אחרת
לא משנה אם תהיה גדולה יותר, קטנה יותר, או שונה לחלוטין
העיקר שתהייה לו אבן לבעוט בה

הפחד הגדול ביותר שלנו הוא מהבדידות, מלהיות לבדנו
לכן אנו מתכנסים בקבוצות וזועקים לעבר הירח
הדבר רק מגביר את הפחד שלנו
כך שהזעקות רק מתגברות

אדם צריך לצאת לטבע
להיות אחד עם עצמו
להתענג על המרחבים הפתוחים
על זיווה של השמש
על החושך שבתוכו

אנשים תמיד רצים הלאה
במרוץ שסופו ידוע מראש
מדוע הם עושים זאת?
לאנשים שרצים קדימה
יש פנטזיה:
שהמסלול רץ איתם
ולכן, כשהם פוגשים בחיוך המלגלג
הם תוהים:
"זהו זה?, כל כך מהר?"
וכל מה שצברו עפר הוא
וכל שנשאר להם
היא תחושת הרוח בשערם
בזמן הריצה

הו אתם!
הו פאר היצירה!
הו מרכז היקום והבריאה!
אתם שליטי הטבע
אדוניו ומעצביו
דבר קטן אחד לא פתרתם
את עובדת היותנו בני תמותה
הו אתם!
הוא שליטים עריצים!
את המתנה הזאת
לא תוכלו לקחת

נעשינו כה אדישים, עד כי שכחנו מהו רגש
הצער פינה את מקומו
להרגשה מעורפלת של חסר
השמחה הפכה לזכרון ילדות, דבר שלא נאה לבוגר להתהדר בו
הקנאה הפכה לחמדנות, הבושה לדרך חיים
ושכחנו כיצד להנות
מדברים פשוטים
חובה עלינו ללמוד מחדש
כיצד להנות מדברים פשוטים
אולי אז נהיה ראויים
לדברים החשובים באמת

ממתי גאולה הפכה לאשלייה?
ממתי איבדנו כל צורך לחיות, והפכנו לבובות המונעות בכוח
ההתמדה
שאינן טורחות לשאול מדוע?
ממתי שכחנו את הדרך, והתמקדנו במטרה?
ממתי אנו נועלים את ליבנו, כפי שנעלנו את דלתותינו?
האם זה הכל בשל ילד, שדרך על נמלה
ולא טרח לשאול למה?

האם מישהו עוד זוכר
ריח של שמחה?
צליל של אושר?
טעמה של מנגינה?
חיספוסו של רגש?
יתכן שזהו המחיר
שההתבגרות גובה

מחשבות על אובדן
הן תמיד העצובות ביותר