כשהייתי בן 5 סבא וסבתא שלי הביאו לי כדור משחק, קטן כזה, בערך
בגודל של אגרוף של בן אדם והיה אפשר ללחוץ עליו ולקפל אותו
והוא היה תמיד חוזר למצב הכדורי שבו היה מקודם. הכדור שלי היה
בצבע צהוב ועל הצהוב היו מצויירות עיניים ופה מחייך. אחותי
אמרה שקוראים לו "סמיילי" בגלל שהוא כל הזמן מחייך ובגלל
שסמיילי באנגלית זה חייכני. תמיד שיחקתי עם הסמיילי שלי, זרקתי
אותו באוויר, התמסרתי בו עם חברים ולפעמים הקפצתי אותו על רקטת
הפינג-פונג של אחי הגדול. תמיד כששיחקתי עם סמיילי הייתי מאושר
וחייכתי ממש כמוהו, חיוך גדול ושמח, כששיחקתי בו הייתי סמיילי.
במשך כל ילדותי צחקקתי עם סמיילי והוא תמיד החזיר לי חיוך
בחזרה.
ביום הולדת של גיל 6, סבא וסבתא שלי הביאו לי רובוטריק שהופך
למכונית. לרובוטריק קראו "דבור" כמו בסדרה שבטלוויזיה, הוא היה
גדול והיה לו צבע צהוב כמו לסמיילי, אבל הוא לא חייך כל הזמן
כמו סמיילי, הוא בעצם אף פעם לא חייך, הוא תמיד נשאר עם אותו
פרצוף עצוב. יום אחד זרקתי את דבור באוויר, לא הצלחתי לתפוס
אותו והוא נשבר. כששאלתי את אימא שלי אם אפשר לתקן אותו אז היא
אמרה לי שאי אפשר ושדבור מת ושהוא עבר לגן עדן לרובוטריקים אז
ביקשתי ממנה שתסביר לי בדיוק מה זאת אומרת מת בגלל שאף פעם לא
פגשתי מישהו שמת חוץ ממה שראיתי בטלוויזיה. אימא ענתה לי שאחרי
שמישהו מת אז הוא לא יהיה יותר כמו שהוא היה פעם ושהוא אף פעם
לא יחייך יותר, אז אמרתי לה שאם זה ככה אז זה בסדר בגלל שהוא
במילא אף פעם לא חייך. ושמחתי בגלל שידעתי שסמיילי אף פעם לא
יפסיק לחייך.
יום אחד הלכתי עם סמיילי לגן המשחקים שליד הבית שלי וכששיחקתי
בקרוסלה עם עמית אני נפלתי וירד לי דם במרפק, בכיתי מאוד.
הסתכלתי על סמיילי והוא עדיין חייך, אני בכיתי והוא, הוא עדיין
חייך. כעסתי על סמיילי על זה שהוא לא בכה יחד איתי, בעצם לא
היה איכפת לי שהוא לא בכה, אבל למה הוא המשיך לחייך כשכאב לי?
ביום הולדת של גיל 7 סבא וסבתא שלי לא הביאו לי כלום בגלל שסבא
מת. הייתי עצוב בגלל שידעתי שסבא לא יחייך עוד אף פעם. שאלתי
את אמא שלי איך סבא יכול לחיות בלי שהוא יוכל לחייך אף פעם
בגלל שזה לא כיף לחיות בלי לחייך. אימא לא הבינה אותי אבל אז
היא סיפרה לי שכשמישהו מת הוא לא רק מפסיק לחייך, גם אי אפשר
לראות אותו יותר. אחרי שאימא סיפרה לי את זה הייתי יותר עצוב
ממקודם, היה לי הכי עצוב בחיים שלי, היה אפילו יותר כואב ויותר
עצוב מהפעם שבה ירד לי דם מהמרפק בגלל שאהבתי את סבא שלי ובגלל
שרציתי לראות אותו עוד פעם, ולא סתם לראות אותו אלא לראות אותו
מחייך.
בבית, סמיילי המשיך לחייך, אני כעסתי עליו מאוד, הוא ידע
שאנחנו לא נראה יותר את סבא והוא עדיין חייך, ניסיתי להכאיב
לו, מחצתי אותו עם הידיים חזק חזק ואפילו הפלתי עליו כיסא אבל
הוא עדיין חייך. בסוף החלטתי להכאיב לו מאוד. לקחתי את
הגפרורים שאחותי החביאה בחדר שלה ושרפתי לסמיילי את המצח, הוא
המשיך לחייך, שרפתי לו את העיניים והוא המשיך לחייך, צעקתי עלי
"תבכה! תבכה!". הדלקתי שלושה גפרורים והחזקתי אותו מעליהם,
סמיילי התחיל לטפטף לאט לאט על השטיח, הוא המשיך לחייך. בסוף
סמיילי נעלם, הוא נהפך למין עיסה צהובה ושחורה על השטיח, ידעתי
שהוא מת.
אני חושב, אני לא בטוח אבל נראה לי שקצת לפני שהוא מת, קצת
לפני ששרפתי לו את החיוך, אני חושב שסמיילי בכה.