היא היתה אוספת את הדמעות שלה בצנצנות זכוכית.
בצנצנות כאלה כמו שסבתא שלה מכינה בהם מלפפונים חמוצים. צנצנות
זכוכית גדולות כאלה. ענקיות.
כל פעם שהיא היתה בוכה, היא היתה ישר שמה את כל הדמעות בצנצנת.
היא היתה מצמידה את הצנצנת לפנים, ואוספת את הדמעות.
היא גם היתה מסמנת כל פעם את הגובה של הדמעות שלה על הצנצנת,
ורושמת סיבה, ותאריך.
פעם היא בכתה בגלל אמא שלה שהיתה בבית חולים, בפעם אחת כשנולדה
לה אחיינית, פעם בגלל החבר שלה שהיא נפרדה ממנו אחרי שלוש
שנים, פעם בגלל חברה שלה שנפטרה, פעם זה היה בגלל הגידול... כל
פעם תאריך, וסיבה. בשביל שהיא חס וחלילה לא תשכח.
זאת היתה מהות חייה. לבכות. ולסמן.

יש לה בבית חדר אחד, דיי גדול, וכולו, רק בשביל צנצנות. יש לה
צנצנות מאז גיל 7 בערך. מאז היא אוספת את הדמעות שלה. וכנראה
שהיו לה הרבה דמעות, כי עד היום יש לה 153 צנצנות. הרבה, לא?
זה אפילו המון!

לפניי כמה ימים היא עשתה תאונת דרכים. בלי עין רעה, היא יצאה
יחסית בסדר. ואחרי התאונה הזו היא בכתה כל כך הרבה. היא היתה
רחוק מהבית, עברה טראומה שחבל על הזמן, אז היא בכתה. וגם אז
היא אספה את הדמעות. באותו יום הדמעות הגיעו כמעט לצנצנת
שלמה...
באמצע הבכי שלה, הגיעה אליה התובנה....
היא הגיעה הביתה וישר נגשה לחדר ההוא, עם ה-153 צנצנות של
דמעות, שהיא אספה במשך 15 שנה, עמדה שם כמה דקות, הסתכלה טוב
טוב על כולן, אפילו עברה על כמה מהן, רק בשביל לראות אם היא
זוכרת למה היא בכתה בין השנים 1996 לבין 1998, ואז, חייכה
לעצמה חיוך ענק, לקחה את הצנצנת של "הוצאה לפועל 11/6/97"
וניפצה אותה על הריצפה.
לקחה את הצנצנת של "הגידול" וניפצה אותה בשיא הכוח שלה על הקיר
(אותה היא הכי שונאת...). ואז, את כל הארון של הצנצנות, ככה
כמו שהוא, היא העיפה לריצפה.

והן כולן נשברו. 153 צנצנות נשברו לרסיסים. עם המון דמעות
שנאספו להן במשך 15 שנים, שהיו כרגע על הריצפה, חסרות כל זהות,
מבולגנות בינן לבין עצמן.
היא עמדה שם, יחד עם כל הבלאגן שהיא עשתה, עם חיוך ענק מאוזן
לאוזן. "שיזדיין העולם!!!!" היא צעקה...
תחושת סיפוק ענקית עברה בליבה, היא הרגישה כל כך טוב...

ומאז?
מאז היא סופרת חיוכים...
עברו רק כמה חודשים, אבל היא הגיעה ל- 4369 עד עכשיו.
הישג, לא?