היה לילה. שמיכה של כוכבים בערה בשמים. כאילו שאין מחר. כאילו
שהשמש נפלה. היה לילה. שמיכה של כוכבים בערה בשמים. נפל לו
כוכב. אחד כזה כחול. אחד כזה גדול. נפל לו כוכב. השאיר שובל של
אלפי קילומטרים הרחק. כאילו לסמן לכולם. כאילו שכולם יראו איך
זה איך זה שכוכב נפל. אמרנו בלב. שלא יפול שלא ימות שרק ישאר
לעולם. נוותר על החלום. נוותר על הכל. שרק יישאר שם. תלוי
בשמים על שמיכה כה יפה. אבל הוא נפל לו. לאט כזה נדם. טיפה אחר
טיפה. שמענו בכי. בכי של כוכב אחד כזה. אחד כזה שלא ממש רצה.
שלום אמרנו. לא הרים מבט. נראה מושפל. אנחנו מצטערים לחשנו,
כאילו בשביל שקצת פחות ייכאב, כאילו שאפשר להציל כוכב בדד. אז
מה, הרים מבט ואמר לאט, מה אתם רוצים, איזה חלום אני צריך
עכשיו להגשים. אמרנו שלא. שלא צריך, שזה ממש לא במקום. שאנחנו
מבינים. שחלומות אסור לבנות על הריסות של אחרים. הוא באמת היה
כוכב יפה. אחד כזה כחול. אחד כזה שאתה לא מבין מי נתן לו
ליפול. אבל, הוא אמר, בכל זאת, אתם יודעים,  כוכב נופל, אני
צריך להגשים משאלות של אחרים. היה לילה. שמיכה של כוכבים בערה
בשמים. כאילו שאין מחר. כאילו שהשמש נפלה. אמרנו לא, אמרנו לא
תודה. בפנים רצינו לצעוק אבל בחוץ צעקה השתיקה. למה, שאל, לא
הבין. ככה אמרנו בלי סיבה, אתה לא מנצל מישהו שהיה. אבל זה
התפקיד, הוא התעקש, בכל זאת, כוכב נופל. לא נופל בלי סיבה.
צריך להגשים. זה כתוב שם איפה שהוא בספר החוקים. ובכי של
כוכבים נשמע. והיה לילה כאילו שהשמש נפלה. ורצינו המון. חלומות
של ילדים. חלומות של מתבגרים. חלומות שזקוקות למישהו שיגשים.
וירדה לה דמעה. אמרנו לא תודה. אנחנו לא רוצים אם זה המחיר.
הרים מבט. מבט כזה תמים. מבט כזה יפה. מבט כזה שלנו. מבט כזה
רחוק קרוב שאי-אפשר-להבין. ועכשיו, אמרתי, תורך, לפעמים זה
אתה, לפעמים אין ברירה. הוא לא הבין. ילד, ילד, ילד תמים.
והסברנו המון. והסברנו שעכשיו זה הוא שקובע, שלא תמיד זה
אחרים. והבוקר המריא לו. והשמש חזרה. והוא הרים מבט לשמיכה
הגדולה. החברים אט נעלמו. בטוח שאל אבל ידע מה התשובה. והשמש
חייכה. והכוכב שוב הלך. המריא כך לאט, הגשים עוד חלום, אחד כזה
לא לנו, אחד כזה אנחנו, אחד כזה ישן. והשמש נפלה. היה לילה.
שמיכה של כוכבים בערה בשמים. היה צחוק. היה בכי. היה הם. היה
אנחנו.

והיה המון לבד.