אני כותבת לך שוב
כי קשה לי לחשוב שאתה לא פה להקשיב לי.
אתה מונח מולי, עטוף בשכבות עפר, אבנים יקרות, ובדמעות האנשים
שמתגעגעים אליך כל כך הרבה.
אני מרגישה שכל רגע אתה תניח יד חמה על כתפי ותשאל אותי:
"נו, אז איך הולך עם החבר הזה שלך?"
"איזה חבר מיכה? אין לי חבר".

תמיד היית מעופף כזה, למה שעכשיו זה יהיה אחרת?

"נו... זה ההוא שהיה אצלך, נו... ההוא, אתם ביחד לא?"
"לא מיכה, אמרתי לך שמונים אלף פעם שהוא סתם ידיד שלי"
"אה... ידיד...
בימים שלי, לא היו 'סתם ידידים'. בנים שהיו סתם ידידים, תמיד
היו רוצים יותר מסתם ידידות"
"אתה מנסה לרמוז בצורה הקלה שבקלות עליך מיכה? כי זה בסדר, אתה
יודע, אתה יכול להגיד שאתה מדבר על עצמך..."

אני זוכרת כמה כעסתי עליך על הרעש שהיית עושה לי...
ועכשיו? עכשיו אני כועסת על השקט שאתה משרה לא במכוון.
הלוואי והייתי לוקחת את כל הריבים בחזרה, ואת כל הדברים
הטיפשיים שאמרתי לך פעם.
הלוואי והיית יודע כמה אהבתי אותך.
כמה אהבתי את החיוך הילדותי שלך והעיניים הבורקות דרך
המשקפיים.

אימא מאוד חזקה, עושה את כל מה שצריך... אני בטוחה שלא ציפית
גם אחרת...
שי אתמול בכה בפעם הראשונה, גיבור קטן שלי, אם היית רואה איך
הוא קרא קדיש, היית כל כך גאה בו. הוא עכשיו הגבר שלנו במשפחה,
קורא את התפילות של יום שישי, דמות קטנה שלך.
אלוני... טוב, מוגלי קטן, שובב ומתיש. אבל חולמני כמוך.

ואני?
אני מתגעגעת אליך בכל ליבי,
ולפעמים יש לילות שהדמעות מכתימות וצורבות.
נזכרתי שכשהייתי ילדה, אולי בת 7 או 8, ועוד הייתי משחקת
בברביות, כמו כל ילדה קטנה בעלת חזונות מצומצמים לאותו הגיל,
אתה באת ונשכבת על הרצפה לצידי בחשאיות בלי שידעתי, רק כדי
להקשיב לי, ואני כמובן נורא התעצבנתי שפתאום גיליתי שאתה כבר
10 דקות שוכב לידי ומקשיב.
אם אני אתחיל לשחק בברביות שוב, אתה תבוא לשכב לידי על הרצפה?
נזכרתי גם שבפעם השניה או אולי השלישית שראיתי אותך, הכנת לי
את החביתה הכי מגעילה שאי פעם אכלתי בחיים שלי, ושירקתי הכל
למפית, כדי לא לפגוע בך.
איזו תמימות.
שתדע שהיית בעדך מההתחלה, וכשאימא שאלה אותי מה אני חושבת
עליך, אמרתי לה שאני רוצה שתתחתנו.
אתה הענקת לי את האח הראשון שלי, והורשת לי את ספרי שר הטבעות
והמדע הבדיוני שלך, שהתחלתי לקרוא, דרך אגב.
נורא הייתי רוצה לדבר איתך עליהם עכשיו.

וחוץ מהגעגועים?
מסתדרת, אני מניחה.
חזרתי לבית ספר, עדיין לא בתכיפות כמו פעם, אבל האמת היא שזה
כבר לא כל כך משנה לי... אבל אל תדאג, אני לא אזניח.
עם חברים?
יש את האלו שתמיד שם, אתה זוכר אותם נכון? הם זוכרים אותך
מצוין.

וכן, אני יודעת שמעניין אותך איך הולך לי עם בנים... אז הולך,
אפשר להגיד... אתה יודע, יש את ה"ידידים האלו", אז בעיניך אני
מניחה אני כבר מחותנת עם שלושה.
אבל אתה מוזמן לשלוח לי איזה מלאך שומר מתי שמתחשק לך.

או אפילו יותר טוב,
אתה מוזמן לשלוח לי אותך.

אכתוב לך שוב בקרוב
מתגעגעת עד קץ
שירה.