בראשון לציון, בדיוק ברחוב שלפני קניון הזהב, יש חנות אחת של
סקס-סטייל. יש לה שתי קומות, למטה יש סרטים, למעלה תאי הצצה
לסרטים. אומרים שיש שם איזה ערבי שכל שבוע, בדיוק ביום שלישי,
בדיוק בשעה 5, נכנס פנימה ומביא ביד על סרט של איזו אחת ידועה.
כל שבוע באותו היום. באותה השעה. למוכר בחנות קוראים יהלי. הוא
נראה נחמד מדי בשביל לעבוד בחנות כזו, לא סקסמניאק או משהו,
אבל אחרי דקה איתו אתה מבין שהבן אדם הוא חרמן אחושבלוע. בגלל
זה אני
גם שונא לדבר איתו. הוא כל הזמן מדבר איתי על זיונים, על מה
הוא עשה לזו, מה עשה להיא, ומה עשה אחר כך לשניהן באותו הזמן.
הוא אומר שהוא מזיין הרבה. בשביל איך שהוא נראה אני לא כל כך
מאמין לו, אבל הבן אדם נראה כמו אחד שיודע לדבר עם בנות, ככה
שאתה לא יכול לדעת אם דובר אמת או לא. אני הולך לשם פעם בשבוע.
כל פעם לוקח סרט אחר, ואף פעם בחיים שלי לא הלכתי לחדרים שלו
שם למעלה. גם כי אני מפחד שיצלמו אותי, וגם כי לא צריך. יותר
לא צריך מאשר פחדן, נראה לי. אבל זה לא משנה. כל פעם הוא מציע
לי איזה סרט חדש שהוא קיבל, 'כוסיות ברמה' הוא אומר, 'אתה גומר
לפני שאתה מוריד את המכנסיים', אבל לך תסביר לו שאני לוקח את
הסרטים רק בשביל לראות את הבנות. שבחיים שלי לא הבאתי ביד לא
על סרט, ולא על חצי סרט. שאני סתם עצוב בגללן, הן אף פעם לא
נראות שם מאושרות, גם לא כשהן צורחות שייתנו להן בתחת, ככה
שאני לא יכול להסביר לו. אני סתם מניד בראש, ואז אני לוקח איזה
סרט של אחת שאני עוקב אחריה כבר המון זמן. אחת כזו שבכלל לא
צועקת. שסתם
זזה שם בעצבות שכזו. אחת כזו שאפילו לא משחקת. 'יופי,' הוא
אומר, 'זאתי מזדיינת ברמה. סחטן אח שלי'.

מזה שנה וחצי שאני הולך אליו. מאז שהחלטתי שאין לבנות האלו
בסרטים אף אחד בעולם ששומר עליהן. כי, אחרת, איך הגיעו לסרטים
האלו. אז, מאז, אני הולך אליו. אם מישהו עצוב איתן ביחד הן לא
לבד. אפילו שהן לא מכירות אותי. ככה זה בחיים. כל עוד הן בלב
שלי, הן לא לבד. בגלל זה, לפעמים, אני אפילו לא הולך אליו כל
שבוע. שהן נכנסות לי יותר מדי ללב, ואז אני ממש על הפנים. אני
גם קצת טמבל, אני חושב לעצמי, להן עצוב הרבה יותר מאשר לך,
אבל, ובכל זאת, עצוב לי. יש שם אחת מולטית. משוודיה. או משהו.
כל הזמן צורחת כאילו מת
העולם. הבאתי פעם את שימי לראות איתי, להגיד מה הוא חושב, והוא
אמר שהבת זונה נהנת שחבל על הזמן. ושאם אני יכול להביא לו הסרט
אחרי שאני גומר. אבל. אני יודע. גם אם הוא חושב שאני אידיוט,
אני יודע שממש כואב לה. כשהיא עולה ויורדת וצועקת יופי גונטר,
אני רואה על העיניים שלה, בתוך העיניים שלה, שהיא הכי לבד בכל
העולם. שהכסף לא כסף. שאפילו בסמים היא לא נוגעת. פשוט בחורה
שאין לה אף אחד שישמור עליה, שהתחילה עם זה, לא יכולה לעזוב את
זה,
ושכל פעם אחרי שהיא מסיימת עם הצילומים היא באה לבכות שעות
באמבטיה בדירה המכוערת, עם הצבע הדהוי והטפטים שנופלים מהתקרה,
באיזה חור מעל איזה בר של נרקומנים. כל פעם אני רואה אותה וישר
מתחיל לבכות. אני יודע שזה לא שידור חי או משהו, אבל, אולי
הבכי שלי יעזור לפעם הבאה שלה. שיהיה קצת פחות כואב.
שלפחות לא תיהיה לבד.

מזה שנה וחצי שאני הולך אל סקס-סטייל שליד הקניון. כבר חצי שנה
שאני רואה אותה. היא יפה. יש לה שיער ג'ינגי, וזוג גומות, כמו
גם חיוך נורא ביישן. נורא עצוב. חיוך כזה של בחורה שמחייכת
במבוכה. בהמון מבוכה. הוא אומר שהיא עולה איזה 500 שקל, אבל אם
אני בלחץ אני לוקח ליומיים, משלם 100, ויכול להחזיר לו אותה,
כל עוד היא נקיה, מקולחת ואין עליה סימנים. היא יושבת לו מעל
האצטבה של הסרטים. באלכסון לכל החנות. בשביל שלא תראה את
הלקוחות שנכנסים. אבל, אותה, אותה אי אפשר לפספס. כולם רואים
אותה. כולם גם נדלקים
עליה, אבל המחיר הורג אותם. פעם הייתי אצלו כמעט שלוש שעות, רק
בשביל לראות איזה 10 אנשים נכנסים ושואלים כמה היא עולה. אבל
אף אחד לא קנה. ואני כבר ארבעה חודשים אוסף את הכסף של ביטוח
לאומי. בקושי אוכל, בקושי משלם על החשמל, אבל אני חייב. היא
מיוחדת. ואסור לאף אחד לגעת בה. 'סחטן', הוא אומר לי ונותן לי
כף, 'שחקת אותה. סרטים אתה כבר לא תצטרך, אלו, הבובות של
היום,
חבל לך על הזמן. זה מרגיש כאילו אמיתי. רק תביא לה בזוית של
הפה ואתה כבר תרגיש מה זו מציצה. בלי שיניים בלי כלום. סחטן אח
שלי. סחטן'. 100 שקל. אני רץ לפיאסטה, פותח את הדלת, מושיב
אותה לידי, מנקה לה את השמשה בשביל שתראה טוב יותר את הכביש,
נכנס פנימה, פותח את החלונות קצת, שלא תתקרר, ונוסע הבייתה.
בדרך עצרנו לאכול אבל היא לא הייתה רעבה. קצת דאגתי שהיא
אנורקטית
אבל היא אמרה שזה בסדר. שלא לדאוג.
שהיא סתם במבוכה.

'הנה. זה הבית שלי. זה לא הרבה אבל זה מה שיש', אני אומר לה
ומושיב אותה, בעדינות, על הספה. 'את אולי רוצה לשתות? או אולי
להתקלח? יש זוג מגבות חדשות. המקלחת קצת הרוסה אבל הזרם מים
בסדר. או אולי רוצה לנוח? הצעתי את המיטה' והיא מחייכת אלי,
בבישנות כזו, באהבה. 'לא, זה בסדר' היא אומרת, 'אני ממש בסדר.
אתה לא צריך לטרוח כל כך. בטח לא בשביל בובה'. ישר עזבתי את
המקרר וחזרתי לסלון בשביל להחזיק לה את היד. 'לא את לא' אני
מסביר לה, והיא יושבת פעורה, 'את ממש לא בובה. את בת אדם. את
כמו כולן. יש לך רגשות. ויש לך רגישות. ויש לך חוכמה. אסור לאף
אחד להגיד לך אחרת. את מבינה?' והיא אומרת ש'כן, אבל אתה לא
מבין' - ואני קורע ברך לידה - 'למה?' - 'כי אני כבר המון זמן
ככה. אתה יודע, קשה להוציא דברים מהראש אחרי ששמעת אותם מאז
שהיית ילדה' - 'מה שמעת?' אני מתעקש שלא לבכות, שלא להעצים לה
את ההרגשה, '- שאני
בובת מין. שנועדתי להשכרה. שהגברים צריכים לתת לי ואני צריכה
לחייך ולהיות זמינה. שהם יכולים לזוז, לעלות, להוריד ולקמט,
שלי אסור להגיד כלום. שהם זזים מעלי, ומזיעים, ועם השיער הזה
שלהם והצעקות והגניחות. ואני רק על הגב מביטה בתיקרה. והם
פותחים את הפה, יוצא משם רע, ותופסים לי את הידיים, מעקמים
בחוזקה. ונותנים ונותנים, וצועקים, ומעגלים את העיניים למעלה,
ונושכים את השפה. ואני חייבת להיות עם פה פתוח. לא לומר מילה.
רק להקשיב להם, לנוע איתם, ולחכות עד שיגמרו עם החדירה' - ואני
לא יודע אם לגעת בה,
אם מותר, אם לתפוס אותה בחוזקה ולהגיד לה שאף אחד כבר לא יעשה
לה רע, או אולי להיות בצד, אולי היא תבהל וזו באמת שלא המטרה -
'ואסור לך להגיד כלום? אסור לך לזוז?' - אני לא מבין - 'אני
תמיד רוצה. אני תמיד חושבת. אני לא מסוגלת. סתם שכובה שם.
כאילו מביטה מהמצד. כאילו זו לא אני. אני מתה לשניה' - 'אני
מצטער' אני אומר, כאילו שזה סוג של תשובה - 'למעשה אני תמיד
מתה. ככה זה בובות מין' היא אומרת, 'אתה תמיד חוזר להיות מתחת
לאיזה בן זונה'.

היא מיוחדת. היא פשוט טובה. יש לה יופי של חיוך. ועיניים של
נשמה. 'אולי רוצה לשתות משהו? עברו כבר שלוש שעות', ודן שילון
ברקע מדבר על המלחמה הבאה, ורוח שרבית עושה שמות בתוך הדירה
הקטנה, 'נס קפה, אפשר?' היא שואלת ונשכבת על הספה הלבנה, לשניה
אחת כאילו מתמגזגת, רק השיער האדום נוצץ, "בטח
שאפשר. כמה סוכר?' - 'שלוש, תודה. אתה באמת נשמה'. אני מכין
לה, והמהדורה כבר נגמרה. 'זה יום שישי', היא אומרת, 'ביום הזה
תמיד עושים ממני מקהלה' - 'מקהלה' אני שואל כשהקומקום כבר
נרדם, 'יש כמה רומנים שבאים לחנות. לוקחים אותי לחדר וכולם
באים אלי ביחד. שלושה. שלושה. שלושה' - 'שלושה,'  שאלתי, 'איך
אפשר?' - 'כן' אמרה בכאילו זעקה, 'אפשר הכל', גנחה בשקט, 'תמיד
אפשר'. שותים קצת נס, היא מבקשת עוד סוכר, 'יצא ממש טעים'
אומרת, 'אפילו מופלא'. בטלביזיה אין מה לראות והרוח נעלמה.
'שנתחיל?' היא שואלת, ואני שואל על מה, 'אתה יודע' היא
מתעצבנת, 'לא הבאת אותי לכאן בשביל נס קפה והרצאה' - 'מה?' אני
זועק, 'אתה יודע. אתה נחמד. אבל הבאת אותי לזיין' - אני אומר
שלא, מה פתאום, איך היא אמרה. שזה לא נכון. שלא עברה המחשבה.
שרק רציתי להציל אותה מהאחרים. שהם לא יגעו בה לרעה. 'חשבתי
שאף פעם לא היית עם אף אחד' אני
אומר, 'חשבתי שאני אותך מציל'. היא רכונה. יושבת שם בצד. בסוף
הספה. מכונסת בעצמה. 'מה?' היא מתחילה לרעוד, 'לא, לא הבאתי
אותך בשביל זה' אני מנסה להסביר, 'אתה משקר' היא אומרת, 'מה
אתה רוצה? חריג? רגיל? כמו כולם? עם או בלי? מחכה להביא עוד
חברים?'. לא אומר מילה. מבין אבל שום תשובה לא מתאימה. 'לילה
טוב,' אמרתי לה, 'אני הולך לישון. אם תצטרכי משהו את יכולה
להעיר.
אני מבטיח שאני לא כמו כולם'.

אני קם בבוקר. השמש נפתחה. יוצא החוצה, היא על הספה. באותה
הנקודה. לא ישנה אפילו לא לשניה. עיגולים שחורים ומחשבה
אבודה. 'את בסדר?' שאלתי, אמרה שכן, 'אני מצטערת על אתמול. אני
פשוט לא רגילה'. אמרתי שזה בסדר, שהיא לא צריכה לדאוג, שלוקח
זמן להבין, 'אל תדאגי. את כל הזמן שבעולם'. הכנתי טוסטים.
לקחה חתיכה קטנה. ומיץ תפוזים, טרי טרי, היא ממש התלהבה. יש
ביפו פארק אחד. עם מלא-מלא עצים. 'רוצה?' שאלתי, 'בטח' ענתה,
והלכנו להקשיב לצלילי הציפורים. נשכבתי ליד העץ, הניחה ראשה על
חזי, לא אמרה מילה, הבנתי אותה, עצמתי עיניים, נרדמנו עד לערב,
ואז נסענו לים לבקר את הגלים. 'הלוואי' היא אמרה, 'הלוואי
שמה?' - 'הלוואי שהייתי כמו הגלים. לא משנה מה קורה, הם באים,
והולכים. לא זוכרים שום דבר. חיים מיום ליום. אין עבר. יש רק
הווה. הם לא זוכרים את הרע. מתחדשים בלי הפסקה'. אמרתי לה
שנכון, אבל לפעמים שווה
לזכור את העבר, 'ומה אם לא?' שאלה, 'חיים עם זה. מתרגלים. זה
חלק מ. אין ברירה' - 'תמיד יש ברירה' חייכה, 'אבל נחמד להגיד
שאין. זה חוסר דילמות. זה מקל על הבעיה'. הלילה חזר שוב,
'שנלך?' שאלה, 'שנלך' אמרתי, 'ברגל' אמרה, 'ברגל?' לא הבנתי,
'ברגל' חייכה. חיוך יפה. נשמה יפה. הלכנו ברגל. נרדמנו
על המיטה הגדולה שבחדר הכחול.

בום בום בום צועקת הדלת, 'תפתח, תפתח כבר' אני שומע צעקה. קם.
חצי מעורפל. עם תחתונים וגופיה קרועה. 'יהלי?' אני לא מבין,
'אתה היית אמור להחזיר אותה עד השעה 10. עכשיו כבר שלוש
בצהריים. אתה לא מתבייש. תתן את הבובה לפני שאני קורע לך את
הצורה' - 'לא' צעקתי, אז הוא נתן לי סטירה. נכנס לחדר. תפס
אותה ונתן לי בעיטה. 'לא' המשכתי לצעוק, 'לך להזדיין' אמר,
ונתן עוד בעיטה.
'סליחה' צעקתי לה, אבל לא שמעתי תשובה. שלושה ימים חולפים. כבר
לא מסוגל. נוסע לחנות. אני חייב להציל אותה.

'או. יהלי. תשמע, אח שלי, סלחתי לך. באמת סלחתי. אני מבין.
בובה שווה', הוא אומר, לא מצוחצח, עם חולצה פתוחה ומבט קשה,
'איפה היא?' שאלתי, 'אה' אמר, שניה, שניה, ונפתחת הדלת,
'בבקשה'. נכנס הערבי ומחזיר אותה. היא לא מביטה בי. אפילו לא
לשניה. זוג עיניים מצועפות. שיער אדום אבל קצת פחות. 'מה?!'
אני צועק, 'שבה, שבה' הערבי אומר, 'מוצצת לך בלי הפסקה' ויהלי
והוא מחייכים, מחייכים וצוחקים בלי הפסקה. ליהלי נתתי דקירה
בלב. הוא ישר נפל.
הערבי עומד מולי, 'מה קרה?! מה קרה?!' הוא צועק, בורח לעבר
הקלטות, 'זה לא בגלל שאתה ערבי' אני אומר, 'זה בגלל שאתה בן
זונה'. נתתי לו בפיקה של הגרון. השפריץ דם לכל הכיוונים. הוא
בלע את הלשון. פער את הפה. ממש כמוה. זה צחוק הגורל. העיניים
התגלגלו. הוא קרס לעצמו. והיא נמצאת שם. על הדלפק. כולה עצובה.
מיוחדת ובוכיה. 'סליחה' אני מבקש, והיא מושיטה זוג ידיים, ואני
בא לחבק. 'בבקשה' היא אומרת, 'את בטוחה?' אני שואל. אנחנו
עושים אהבה בתוך החנות. באיטיות. ברגישות. אני שואל אם זה
כואב. או אולי התנוחה לא נכונה. והיא אומרת שזה בסדר. שזו,
בשבילה, כמו הפעם הראשונה. ושלוש שעות שאנחנו רוקדים. בלי
הפסקה. עושים אהבה בכל צורה. בכל נגיעה. בכל נשיקה. משתוללים
בצעקות, מרטיטים משמחה. ועכשיו אנחנו שוכבים שם על הרצפה. הראש
שלי על הרצפה. שלה על חזי. 'אתה יודע,' היא אומרת, 'זה בדיוק
כמו לעשות את זה בפעם
הראשונה'. ירדה לה דמעה. לקחתי אותה. מתוקה. מתוקה ועצובה.
'אני אוהב אותך' אמרתי, 'ואני אוהבת אותך', אמרה. 'גלים' היא
עצמה עיניים, 'הלוואי כמו הגלים' אמרה, 'אני יודע' עצמתי גם
אני, לקחתי את היד, והתחלתי לרוקן אותה, 'תודה' היא לוחשת,
ולאט לאט נעלמת, יוצא כל האוויר, 'אין על מה' אני אומר,
'באהבה לא אומרים תודה'.
והיא הלכה אל הים.
מאושרת ושקטה.
בלי זכרון.

כאילו כלום לא היה.