כאחרון הגברים של פעם,
אשר כולו רגש לב חי
יצא לנגן עם חלילו
בכרי הדשא של גבירתו,
לעורר צלילי מנגינותיו
על אהבה ותום,
על יפעת כל יש
ועל הדר כל חלום.
והיא נדמה לרוממות חלילו
כי אף פעם לא הכירה כמותו,
ורטט של גיל ועדנה
עבר בה עם כאב ההחמצה -
יכול היה אבל הוא לא שלה.
מלאה בתמיהות הייתה נפשה
ולבה, בגעגועים, רק גאה
בכל עת שצליל חלילו את לבה לפת.
יום אחד נפגשו פנים מול פנים
וקפא דמם בכל עורק וגיד,
נפלו איש אל זרועות רעהו -
כל "בדד" חבק משנהו,
והיה חלילו מתמלא ברוח כביר
ומהלך על גופה זקוף וכשיר,
הולם ודופק מכל הנשמה
עד שהתחוללה הסערה, בה.
מלמעלה ומטה סער קולה;
עד לשחקים היא חתרה,
בשאיפת כל במרומים נגעה
וככה נשבעה:
"רק חלילי רגש לב חי
ינגנו, מהיום והלאה, מלפני".
20/07/04 © |
