בלילה חלמתי שאני אורי גלר אבל בהפוכה של האורי. במקוף לכופף
אני מיישר. זה התחיל באופן סתמי, כשאחרי איזו מריבה בפאב
שכונתי ביריון אחד, למרות שלידי כולם ביריונים, זרק אותי החוצה
מהקומה ה-13. תוך כדי נפילה חשבתי לעצמי איזה פאב שמים בקומה
ה-13, אבל אחרי חצי דקה הבנתי שזה פחות צריך לעניין אותי בשלב
זה של המוות שלי. חצי דקה לפני שאני קאפוט, או אולי זמן אחר,
קשה קצת לעקוב אחרי סדר התרחשויות הנפילה כשאתם רק מקללים את
הביריון שהפיל
אתכם, ראיתי לידי איזו ציפור שיר אחת. אריק שרון שונא ערבים,
אמא שלי בקבר, ביריון אחד עוד פעם דפק בי ראסייה לתוך הראש
ואני רואה ציפור שיר. משם לפה, אני רואה, איך אני, והציפור שיר
הזו, עושים ביחד עם הידיים, היא עפה לאן שלא עפות הציפורים
כשהן רואות אנשים מוזרים מעופפים איתן, ואני נוחת ברכות על
המדרחוב בתל אביב. אחר כך חזרתי הבייתה, קצת הלום ומופתע,
עשיתי עוד קצת הידיים וראיתי שאני טס חופשי. כאילו אף פעם לא
הלכתי. אחרי טיסה קצרה בשמי
ישראל, שלושה אפ-16 שקופצים לעברי והמון מבטים מוזרים-משהו,
החלטתי לנסות את מה שידעתי שאי אפשר לברוח ממנו. ליישר אותם.
כל הסכו"ם אצלי בבית מכופף, זה, אמרתי לעצמי, המבחן
האולטימטיבי.
ככה תדע אם משהו השתנה.

אני מול הסכין.
הסכין מולי.
אין בי הרהורים.
אין בי מחשבות.
זה הסכין.
זה אני.
אני מכופף את הסכין.
אני לא נותן לעצמי אפילו לא שניה אחת בשביל לחשוב שזה בלתי
אפשרי.
אפשרי, אפשרי!
הספק הקל ביותר ואכלתי אותה.
איך שאני מיישר את הסכין עם העיניים אני רואה שהיא מתיישרת
במציאות.
מילי אחר סנטי אחרי מטר.
וואלה.
סכין מושלמת.
מארץ המושלמות.

זה, למען האמת, ריגש אותי כמו שאף פעם לא התרגשתי, ואני ידוע
בתור אחד שמתרגש מהדבורה מאיה. אני גם כל פעם מאמין ליאסר
עראפת. לא יודע למה. כל פעם כשאני רואה אותו אני חושב שהוא
ניהיה בסדר. שעכשיו יהיה קצת אחרת. שהוא אהבל, אבל גם אהבלים
לומדים. ושיש לו פוטנציאל לעיניים טובות אם הוא ייפטר ממדי
השרד, האקדח המצ'וקמק וזיפי הזקן. אפילו להגיד שהתרגשתי זה
להמעיט בסיפור הזה. הייתי אקסטטי. יושב לי בבית, מביא את כל מה
שאני לא יכול
להביא, ומתחיל ליישר. מה זה ליישר, על גבול המילימטר האטומי.
יישרתי אותן כמו שלא יישרו אף סכו"ם אף פעם. כאילו שאני מיישר
את אלוהים בכבודו. לא נח לא בכלל, לא נרגע כי אי אפשר. שלא
יילכו לי הכוחות. שאני לא אתעורר וזה יהיה רק חלום. אחר כך
הלכתי לשכנים. לקחתי גם להם. הם הביטו קצת מוזר, אבל אמרתי,
לכופף אני לא, אם כבר, רק מיישר. נתנו. לא בשמחה אבל לא תמיד
נותנים בשמחה. לפעמים רק כי צריך. יישרתי לכל השכונה שלי את
הסכו"ם. השמועות רצו
מסכין למזלג והגיעו גם מערים אחרות. אלוהים אדירים, הם הגיעו
מהפריפריות. הם עומדים לידי, מנגבים לי את המצח, שמים לי
ויואלדי ואני מיישר אותם. מיישר אותם כאילו אין מחר. אחר כך
השמועות רצו גם למדינות אחרות וכולם הגיעו. קלינטון רצה שאני
איישר לו את הבולבול שנפגע במהלך תאונת אימונית. פוטין רצה
שאני איישר לו את הפאה. אלוהים, יאסר עראפת רצה שאני איישר לו
את הגב. מסתבר שהרבה יותר אנשים רוצים משהו ישר ממשהו עקום.

תקשיב, תראה, תביני שלי. הם מראיינים אותי לערוץ 2.
זה בא לי בהפתעה. אפילו לא הייתי מוכן.
אתה לא עוד שרלטן?
לא אכפת לי שתחשבי ככה, זה לא משנה, אבל אני באמת לא.
בוא איתי החוצה.
מה אנחנו עושים כאן?
זה האוטו שלי שם.
ו?
אתה רואה את הדפיקה? תיישר.
שלי, את לא מאמינה לי?
תיישר.
אז יישרתי.
יישרתי לשלי יחימוביץ'.
יישרתי לכל העולם.

בינתיים בא אריק שרון ונתן לי דידת שרד איפה שהוא במרכז
ירושלים. הוא אמר שאני נכס אסטרטגי למדינת ישראל, שהיום אין
ציוניים כמוני, ושאני צריך לעזור למשרד הבטחון. שו? משרד
הבטחון, הוא אמר, יש לי בעיות עם החץ ועוד כמה דברים, הם פשוט
פוגעים לי עקום, זה לא פורסם, תחתום פה על סודיות, בכל אופן,
אני צריך ליישר כמה דברים. טוב, אמרתי, אם זה בשביל המדינה.
אתה רוצה אולי לשתות משהו? לא תודה, אמרתי, יש לי הרבה דברים
לעשות, ואני גם מוזמן אצל עראפת. מה הוא רוצה שוב? אריק שאל.
התדמית שלו או משהו, ליישר אותה. כן
כן, אמר שרון, ידעתי שהרגע יבוא. ולכן, אתה, תקשיב לי, אני
רוצה שתיישר את גבולות המדינה. ארץ ישראל השלמה. זה כתוב
בתנ"ך. אבל, אריק, אמרתי, באמת. לא באמת ולא בטיח. או שאתה
מיישר או שאני אותך לכלא זורק. אמרתי שזה נגד העקרונות שלי.
הוא אמר שזה בעד העקרונות שלו וזרק אותי לכלבוש. בלית ברירה,
התחלתי ליישר לכולם בכלא את המחשבות שלהם. בשביל שלא יהיו יותר
עבריינים.
בשביל שיתרמו לחברה. יעשו מעשים טובים.

אתה בחור טוב, אומר לי מנהל הכלא,
תודה, אני יושב בצד ובוכה,
זה בסדר, הוא אומר,
אתה משתחרר.
איך, שאלתי, אבל יש עוד 100 שנה.
לא, הוא אמר, בחורים טובים צריך להבין.
אתה בטוח, שאלתי? זו לא סתם המצאה?
תרגע, הוא חייך. צא החוצה, תעשה טוב לאומה.
ואריק, בכיתי? הוא לא יכניס אותי שוב?
גנרלים מזדקנים, אמר המנהל, מתעצבנים מהר, שוכחים עוד יותר.
תודה, אמרתי, ונתתי לו חיבוק.
תודה לך, הוא אמר.
אתה לא רוצה משהו? לא הבנתי.
ליישר, אתה מתכוון? שאל
כן, אמרתי. ליישר.
לא תודה, הוא חייך, זה יהיה לי משעמם.

והשעון מעורר תמיד כשלא צריך. והשמש קופחת תמיד כשכבר-לי אביך.
ואני מתעורר מהחלום שהיה כל כך מוחשי. שאני, אלוהים אדירים,
יישרתי לכולם. ורק אני, כמו בחיים, נותרתי לי לבד. שיישרתי לכל
העולם ורק לעצמי לא דאגתי כי לא ידעתי איך. כי אולי בגלל זה
אצלי קצת עקום יותר, אפילו מאצל כולם. כי רק אצלי, אני יודע,
יש לי הנטייה לעקם את הדברים כולם. גם ככה הכל כאן עקום, לי לא
אכפת, אם כבר אפשר, נעקם את כולם. ואני קם לי בצהריים. כמו בכל
יום. מתיישב
על הרצפה ומדליק את החלון. מביא את הסכו"ם. מעקם לו, שוב פעם,
את הצורה. אצלי הכל עקום, ואם כבר עקום, נעקם לו עוד יותר את
הצורה. אני לא יודע ליישר. שום דבר. מה שאני נוגע ישר מתעקם.
פעם חשבתי שתמיד יבוא היום. שאני איכשהוא אצליח לרפא. להתרפא.
אני יודע שאצל כולם שום דבר לא ישר. רק אצלי הכל כל כך עקום.
כזה מטומטמם. כאילו שאני עושה את זה, עמוק-לי-בפנים. ותמיד
חשבתי שיבוא היום. שהכל יסתדר, או, לפחות, שלא יהיה כל כך
עקום. והנה, אני בצהריים, עם חלון דלוק ונשמה כבויה, כשהשמש
שורקת והעננים ברגילה, כשהכל בהיר כל כך שמראה עקום כל כך עוד
יותר. יושב לי בצהריים, על רצפה חמה, עקומה אוטוטו זכרונה
לברכה, יושב ומעקם. כי רק את זה יודע. כי רק את זה למדתי. כי
רק זה נלמד. והחלום נגמר. לכולם יישרתי. אני נותרתי לבד. אני
תמיד עושה את זה, רק לא יודע איך ליישר. אפילו בחלומות אני
תמיד מתעצבן. אני גם כל פעם מאמין ליאסר עראפת. סליחה.
אני מצטער.

אני כל הזמן, כל פעם, מאמין גם לי מחדש. לא יודע למה. כל פעם
כשאני מתעורר אני חושב שהיום יהיה בסדר. שעכשיו יהיה קצת אחרת.
שאני אהבל, אבל גם אהבלים לומדים. ושיש לי, גם, פוטנציאל
לעיניים טובות. לחיים אחרים. למשהו אחר. לא ישר.

רק לא כל כך עקום.