כבר כמה שנים טובות אני ככה, במין מצב מתמשך של אמצע הדרך לשום
מקום. להתחיל להגדיר את מה שאני מרגישה? זה יקח שבועות,
שנים...

משהו, שבלתי ניתן להשגה, הוא השאיפה והניתן להשגה. המתיימר
להיות חביב הוא אשליה. אני יצור מסובך המתיימר להיות בן אדם,
שמתיימר להיות אלוהים, בלי רצון רב, אבל עם שאיפה מוגברת.
ולאיזה פואנטה הגענו? ב י ז ב ו ז   ז מ ן!!!
 
הזמן יקר. כשאין לך כזה, אתה חושב על כל הדברים המיוחדים,
שיכלת לעשות, אם היה לך רק קצת יותר. וכשיש לך, אתה לא מצליח
להיזכר מה זה היה, שרצית, ואתה מנסה למצוא לעצמך משימות
מטופשות, שימלאו את החלל הריק! ומה אם אין שום שימוש לאותו
זמן, האם חשבת על זה פעם? העלית בדעתך, שכל זה לא באמת קיים
ואתה לא באמת צריך את זה?

אני רוצה להיעלם, לעצום את עיני ולהפסיק להתקיים, בלי כאבים,
בלי פרדוקסים לא פוסקים, שלווה למען השלווה. בלי בני אדם, בלי
מסגרות, שיציקו לי ויגידו לי מה אני צריכה לעשות כדי לעשות
משהו מחיי. ולמה אני צריכה את החיים האלה בכלל? זו אשלייה!!!
ל מ ה ??? למה צריכה את כל זה, בכלל? למה אני צריכה להתאמץ כל
כך בלהקשיב לכל הבולשיט הזה של החיות האנושיות האלה?
ב י ז ב ו ז   ז מ ן!  וזמן הוא כלום... זה לא באמת קיים.

בשר ודם, הם אומרים. אין לזה שום משמעות. הם משמיצים את עצמם
באוזני רבים ונופלים כמו טיפות גשם, מתרסקים על האדמה המרוטשת
והמירב, שהם יכולים לעשות בכך, זה להפוך את אותה אדמה לבוץ חסר
משמעות. אחד למיליון מאותן טיפות מתנפצות יגרום לזרע של פרח
קטן לגדול ולפרוח, אחד לעשר אלף זרעים כאלה באמת ישרדו, מה
הרווחנו???

איזה ביזבוז! כל יום אותה הרגשה של ביזבוז, מה זה השטויות
האלה. אנו חיים למען אותם רגעים קטנים של הנאה. למען אותם
רגעים אנו סובלים חודשים, שנים. ביזבוז. האם יש דרך לא לבזבז
את זמנינו? אם נארגן את כל היום, שבוע, חודש, שנה, למערכת
מסודרת של דברים מסודרים, שאנו צריכים לעשות בזמנים מסודרים,
האם כשנמות- נרגיש שניצלנו ת'זמן? ולאיזו מטרה אנו צריכים לנצל
את הזמן מלכתחילה? ביזבוז תאי מוח!
 
צה"ל עוד ביזבוז זמן. אם הזמן כל כך חשוב לנו, למה אנחנו
נלחמים למען ערכים נדושים, מבזבזים את אותו הזמן למען רצח האני
שלנו, ומה זה האני הזה, שאנו כה רוצים להגן ולשמור עליו?
ביזבוז!


משהו ישן, שכתבתי, כשהייתי בצבא...