מתמטיקאי וקדוש עלו בהר. כשעברו מעל שיני הסלע הגדולות, הרהר
המתמטיקאי בשקט ואמר לאיש הקדוש: "ככל שאני עולה בהר הפראי,
הופך אני לקדוש בעצמי".
"הסבר לי כיצד?" שאל האיש הקדוש.
"ככל שאנחנו עולים בהר ומתרחקים ממקום ישוב, איש אינו שומע
ואינו רואה את מה שאני כאן ועכשיו עושה. ולכן, כמתמטיקאי אני
יודע שקיימת נקודה כל שהיא במרחב, שבה כדאי לי לרצוח אותך בראש
שקט ובדם קר, וכל זאת כדאי לי לעשות ולו רק כדי לקחת שטר של
דולר או כמה מטבעות, כי קיים פה בהרים מקום מספיק בודד, לא
מיושב ולא מתורבת, שהסיכוי שיתפסו אותי ויענישו אותי שואף לאפס
המוחלט והדולר שבכיסך הרי נשאר אותו דולר, ולכן כשהסיכון יורד
והרווח נשאר קבוע
קיימת נקודת חיתוך למשוואה, שבה כדאי לי מבחינה מתמטית לשסף
מייד את גרונך בדרך אלגנטית."

פניו של הקדוש הרצינו לרגע, אך המתמטיקאי רק התבונן בו וצחק
בקול רם.
"אל תיבהל", אמר המתמטיקאי, "אני לא אעשה דבר כזה לעולם. באופן
מדעי, כשאחצה איתך את עיקול השביל ונגיע למקום מבודד ורחוק,
אהפוך גם אני באיזה שהוא אופן לאיש קדוש, כי מה שיגרום לי אז
לא לבצע פשעים אינו חישוב מושכל ומדעי אלא אמונה בכוח עליון,
בכוח לא רציונלי, אולי באלוהים.

לפנות ערב ירדו המתמטיקאי והאיש הקדוש מראש ההר אל עבר העיר
הגדולה.
אמר אז הקדוש בעצב ובקול נכאים:
"ככל שאני יורד אל העיר, אני הופך כמוך, כאחד המדענים".
המתמטיקאי הסתכל לעברו ואמר: "כעת, איש קדוש, אתה חייב לי
הסברים".
"ראה", אמר הקדוש, "שם למעלה בהרים, כשהשמש זרחה ושמענו את
ציוץ הציפורים, הייתי מוכן לתת מלחמי ומעצמי לכל עובר אורח,
לכל ציפור ולכל ברייה. שם למעלה בהר הייתי עוזר נדיב ונאמן.
אבל עכשיו, כשאני יורד לעיר, אני מרגיש איך ההתנהגות העירונית
והקשוחה שוב חונקת אותי כחליפה.
שוב אני שואל:
      "האם אני מכיר אותו בכלל?"
       "הוא משלנו?"
       "האם זה כדאי לי?"
והרי אדם הוא אדם, נשמתו ממש זהה, לא משנה אם הוא מטפס בשבילי
ההר או מקבץ נדבות לאורך המסילה. איך זה שאחד כמוני כה נחמד
בטבע על ההר הכחול, הופך לטיפוס מחושב, כשהוא יורד אל הכרך
הגדול. מדוע כה קשה לי לשמור על קדושתי במרחב עמוס צפוף
ועירוני?"