`תן אחד, תן כבר` דנה אומרת וחובטת קלות עם המרפק בגב של חן,
`בטוח? אני לא רוצה שתתמכרי לשטויות האלו, את יודעת, החומר
הזה, איך היה כתוב באינטרט, אמ.די.אמ.איי פיור, אם אני לא
טועה, לא עושה יותר מדי טוב לראש, עושה נעים, אבל לא טוב` והיא
מחייכת עם שני גומות קצוצות ושיער שחור קפיצי, `תן אחד, תן כבר
יא טמבל` והוא נותן לה הטמבל, נותן לה אחד, `אל תגידי שלא
הזהרתי אותך` הוא פוסק, כי חן יודע להזהיר אנשים, אחר כך הוא
גם יודע להגיד להם שהוא הזהיר אותם, `אתה יודע,` דנה אומרת,
`אני לא מרגישה שייכת לתקופה הזו,
נראה לי, אולי, בתקופה אחרת, קום המדינה או משהו, וגם אז אני
בספק. אולי ברנסנס למרות שהם סנובים. אולי הייתי יכולה להיות
מלכת מצריים? שמעתי שאיך קוראים לו, נו, תות משהו, היה כוסון
שחבל על הזמן` והיא נשכבת על הרצפה, שני ידיים פרושות לצדדים
והדימיון פרוש לאי-שם, `עוד פעם את והשטויות שלך?` הוא משחק עם
הערוצים ומפשפש לעצמו במכנסיים, `עוד פעם אני` היא מחייכת
ועוצמת עיניים, `אני יודעת. עוד פעם`.

דנה קרויה על השם של סבתא שלה, שהלכה לעולמה במלחמת העולם
השניה, ועשו מזה סיפור גדול. סבתא של דנה, מסתבר, רצתה להרוג
גרמנים. היא התפלחה למטוס בריטי, באחד ההפצצות, ומכוון שהיא
רצתה לתרום את חלקה למלחמה, ומכוון שהיא הייתה קצת, איך להגיד,
מפגרת, אז היא החליטה שהדרך הכי טובה לתרום למדינה
זה לקפוץ לתוך גרמניה, כמו שהיא, ואולי להרוג תוך כדי איזה
נאצי עסיסי. אולי אפילו שתיים, תלוי אם היא תפסק את הרגליים
תוך כדי הנפילה. מפה לשם, הבחורה נחתה באמצע שדה נטוש, בלי
מצנח מן הסתם, על מפעל פצצות של הפרטיזנים. הייתה איזו שרשרשת
פיצוץ או משהו, והיא עלתה לשמים יחד עם 13 פרטיזנים וגור זאבים
צעיר. `זה לא הכשלון` אמא שלה אמרה לה, `זה הניסיון שבדבר.
וחוץ מזה, המון אנשים מתו על הקמתה של מדינת ישראל`, אבא של
דנה אמר, `כן,` האמה הוסיפה, `וזה שהם רצו למות זה לא קשור
לדבר הזה`,
`רצו?` דנה שאלה, `מלחמות ישראל זה דבר מסובך` אבא של דנה
המשיך, `אבל, לא משנה, העיקר שיש לך את השם` הוא תקע נגיסה
בעוף במרינדה שלו, `אבל למה דווקא השם הזה?` דנה שאלה ביום
הולדת ה-16 שלה, `ככה` אמא אמרה, `גם ככה כל השמות תפוסים,
לפחות בחרנו לך שם עם משמעות, שעובר במשפחה, ושרק זה יעבור
במשפחה, כן?` אמרה האמ במאמר מוסגר, והלכה לשים תפוחים על
העיניים.

אתה יודע מה אני לא מבינה? אני לא מבינה מה מפריע. כלומר, תמיד
משהו מפריע לי, לא משנה מה, לא משנה איך, אבל אין לי מושג מה
זה. וכמה שאני לא חופרת לעצמי בתוך ערפילי המחשבה, כל מה שאני
מוצאת זו הפרעה אחת גדולה, ושאלוהים יעזור לי, לא שהבן זונה
קיים, אני לא מצליחה להבין מה שם לא בסדר. יש לי הכל, אין לי
שום תסביכים ומצד שני אני גברת מתוסבכת בכבודה ובעצמה. אני
משתגעת מזה שלא משנה איפה אני נמצאת רע לי, ואני צריכה לברוח.
לא מסוגלת להחזיק בשום מקום, בשום דבר, עם שום אחד. או שאני
משתעממת, או שאני קורסת, אבל תמיד משהו רע צריך להיות שם. אני
יודעת, אתה אומר, כולם מורכבים, חלק מודעים פחות, חלק מודעים
יותר, אבל, ואת זה אני אומרת, זה לא קשור. עכשיו, כשאני מקשקשת
עלייך, עם הנטייה הזו שלי לתת לכל שם עצם שם תואר, אז, עכשיו
מוקי, היומן שלי, כשאני יושבת על הסלע שעל ההר שעל האדמה שמנגד
לרוח שבאה מרחוק שאני לא מכירה וכנראה גם לא אכיר, אני פשוט לא
מבינה כלום. הנה קוצים, הנה דרדרים, הנה אדמה והנה, אופללה,
אוף, אני מטומטמת, לא,  אני חכמה, לא אני לא מבינה כלום, הנה
ההפרעה שלי. אני לא יודע מה הבעיה, אני לא יודעת למה יש בעיה,
אבל, הנה דרדרים, הנה אדמה, ברל`ה-ברל`ה צא החוצה, והנה השום
כלום שלי. אתה יודע, אפילו הסברים אין, אני חור שחור מהלך.
ולפחות ידעתי למה. אתה יודע מוקי, לפחות לדעת, גם אם זה לא
עוזר בכלום. אני חכמה.
אני מטומטמת. אני כלום. אני צריכה ללכת. מה אני עושה פה בכלל?
ברל`ה-ברל`ה צא החוצה. הבנים על הבנות. טוקי-מוקי-דום.

`רוצה לשכב דנה?` חן שואל, `עכשיו? דנה חוקרת, `לא, באחרית
הימים`, כי הוא אוהב להיות סרקסטי כי הוא חושב שזה משהו של
אנשים חכמים, שיודעים מה זה החיים וזורקים עליהם זין כזה גדול,
`טוב,` היא אומרת, היא תמיד מסכימה, לא רוצה, אבל עושה. הם לא
חברים או משהו. אפילו לא ידידים. סתם אנשים שביחד כי הם כבר
מזמן ככה ואף אחד כבר לא חושב על זה יותר מדי. והנה חן מפשיל
המכנסיים.
ומוריד את החולצה. ונותן חיוך להסתיר המבוכה. והתחתונים נעלמו.
כמו גם הגרביים. והנה דנה על המיטה. על הגב. והוא עולה על
המיטה. והם לא מחליפים מילה. היא תמיד עושה מה שהיא לא רוצה.
מפסקת רגליים בשביל שלא יילחץ. והנה חן, אופללה, ברל`ה ברל`ה
צא החוצה. והוא מסתדר עם הגוף, מוציא כמה קולות. ותופס לה את
השיער, כאילו כזה רומנטי, כאילו כזה שייראה טבעי. ולמעלה למטה.
כמו קרוסלה. וואו. פשוט חבל על הזמן. והיא מביטה דרכו ורואה שם
כלום. מרגישה שצורב אבל לא אומרת מילה. אההה. אההה. ופותח את
הפה, ונושך את השפה,
מגלגל האישונים וילדים, תגידו, אבל יפה, אההה. הוא יוצא החוצה
אחרי שניה. שוכב גם הוא על הגב, אבל רק היא מרגישה זונה. `היה
כיף` הוא אומר, מביט לתקרה. `אני הולך להתקלח, רוצה לבוא?` -
`לא` היא אומרת, `אוקי, אחלה, תביאי מגבת` הוא מבקש, `תעשי לי
טובה`.

אבא של דנה רצה להיות פרת משה רבנו. היום הוא משהו בזאולוגיה.
כמעט. אבל לא בדיוק. כשאבא של דנה היה צעיר יותר, הוא פגש את
אמא של דנה, וביחד נהייתה להם, כאמור, דנה דנה. אבא של דנה אמר
שהוא רוצה שדנה תהיה, גם היא, אם אפשר, פרת משה רבנו, ובמקרה
הכי רע, חתול זבל. `חתולי זבל,` הוא אמר לאמא של דנה, `זו חיה
תבונית. יודעת להסתדר איפה שלא תהיה, לא חושבת יותר מדי,
הצרות היחידות שלהם זה להתחמק ממכוניות משוגעות ובאופן כללי זה
חיים משוגעים. נכון, אני יודע, פרת משה רבנו זה אקסקולוסבי,
אבל, את יודעת מה זה, בחיים לא תמיד מקבלים את מה שרוצים`. אמא
של דנה כל היום יושבת בבית. בכיסא מתנדנד. בצבע אפור רועד. היא
מביטה על החלון ורואה כחול של שמים ועננים בהיפר-אקטיביות ואת
הפליק-פלאק שאלוהים עושה כשהמלאכים בוכים כי כבר נשבר. כל יום
בערב יש להם ארוחת ערב משפחתית כי ככה זה צריך להיות, כמו גם
שיחות מעניינות, ואחר כך אבא של דנה יורד למטה, למרתף המתוחכם,
שהוסב
למעבדה גרעינית, "שם" הוא אומר, "אני אצליח להפוך לפרת משה
רבנו, ומינימום לאיזה פרה כוסית, פרה גרעינית". אמא של דנה
חוזרת לכיסא נדנדה שלה. אלוהים נרדם והמלאכים רואים שידור חוזר
של האושר שנוגעים בו כל הזמן, ודנה בולעת עוד כדור בשביל שכולם
רוצים לגעת באושר, אבל יש כאלו שיסתפקו בשסתם לא
יכאב.

גומנורביץ`, דנה מדברת עם הכדור גומי שלה, הוא טיפוס נוסטלגי
אבל לא ענתיקה, מה אם אני צריכה ככה כל החיים? כלומר, גומנו,
אני לא יודעת למה, אני לא יודעת כלום, זה פשוט ככה, והככה הזה
מחריב לי את הנשמה, וטיפות של ברד שאני לא רואה דופקות לי על
הרעפים שמיום ליום לי עוד משחירים, והגדר שלי מקולפת ובודדה,
כל אחד יכול להיכנס, בלי הזמנה, והבית הרוס והטייח נופל, הצבע
שחוק
והקול בהכל דומם. `טוק-טוק, תגידי, את שוב חולמת?` חן נכנס,
`אה, סליחה` היא אומרת ומסתירה את הכדור, `הכל בסדר?` היא
שואלת, `כן כן` הוא אומר, `רוצה, אולי, לשכב?` והוא נותן לה
פרח אדום בשביל האוטנטיות שבדבר, לא, `כן` היא אומרת והוא סוגר
את הדלת. ברל`ה-ברל`ה צא החוצה. ושוב נגמר. או, אולי, הוא גמר.
והיה לו כיף. הפעם זה החזיק ממש חצי דקה. `מה אתה חושב על
הערבים?` דנה שואלת, `חרא` חן אומר, `עם חרא. סיכון למדינה,
ולא רק הם, כולם שונאים אותנו היום, פשוט בושה`, אליטזכן,
אליטזכן נשמע מלמטה, `תאמיני
לי, אם לא היו לי פלטות בגב, או מה שלא אמרתי להם, הייתי מזמן
הולך, מתנדב לצבא, ניהיה לוחם, הורג את כולם, את בכלל מבינה?`
ודנה כן-כן, איזו שאלה, ונפתח החלון, אלטיזכן, אלטיזכן,
`זהירות` חן אומר, `זה מסוכן, אפשר ליפול`, `אני הולכת להציל
את המדינה` דנה מחייכת, `איי!` חן אומר, `וואו, היא נפלה,
אמרתי לה שזה מסוכן, איזו בחורה מוזרה` והוא שוכב עירום על
המיטה, ולמטה היה בום-וטראח-ומאומה-רבה, `מה קרה? מה קרה?`
שואל אדון שוטר, `אל תאמין`
אומר איזה בחור ערבי ליד סוס מבוהל, `נפלה מהחלון, שמעתי את
הרעש, פתאום ראיתי, איך אתם אומרים את זה, חיפושית משה רבנו
שנמעכה`, ואלוהים נוגע באושר, והמלאכים יוצאים לפנסיה כפויה,
`אמרתי לה, למטומטמת` חן שם מוזיקה בשביל להרגע, ויש שמים
מדומדמים וכוכבים שדלוקים בזיו הנשמה, והנדנדה זזה
אחורה-קדימה, חריץ`-מיץ` ללא הפסקה, ואמא של חן עצובה-אוי-כמה,
השמים לא כחולים, הלילה שוב נפל, קדימה-אחורה, כי כלום לא
קרה,
`אזהרתי אותה` חן מתעצבן,

`איזה זונה`.