ראיתי אחד דני גלובר כזה, נסע איתי בקו 26 כל הדרך מהדרום אל
הצפון של העיר הזו, שהפכה מאוסה כל כך. זה התחיל עם "מה השעה"
שלו, ואני, אמא אמרה לי לא להכניס ראש בריא למיטה חולה. גם
כושי ועוד לא יהודי, שואל אותי על מחוגים של שעון. אותי, שמאז
ההוא שחוגג מחר יומולדת לא מסתובבת עם שעון, בזה לזמן. בז בז
בז. אני לא מפנה אליו מבט, אני לא באמת חשה בנוכחותו, רק
מרגישה איך מילים כמו "לפני שאתה מתיישב על האסלה בבית שלך
תבדוק אם אין פצצה מתחת" והכל באינגליז, כי העברית שלי רעועה
כשאני חושבת על לקנות פרחים ליומולדת. הוא מחייך, אני יודעת
שכבר אמרו לו אנשים כמוני שבז בזים מדי פעם - דני גלובר, דני
גלובר. והוא רק מחייך בנימוס ופולט בזמן הנשיפה "את מחסידיהם
של סרטי המשך, אה?" עכשיו תורי לחייך. סרטי המשך ואני זה כמו
לימודים אקדמאים ואני זה כמו להיות או לחדול זה כמו להעדיף את
בן ארצי על פניו של אהוד בנאי. זה הכי ברור שיש, אין יותר
ניקולסון מזה.
הנהגת של דן עבת הבשר צווחת בקול פרדי קרוגר "תחנה מרכזית"
ואני נזכרת בברזילאי ההוא כמה ענוג ומינורי היה. כמה נשים
קטנות הן נשים גדולות לפעמים, ממש כמו אמא שלי וממשיכה לשיר
בלי קול "מחר יומולדת, מחר יומולדת". דני גלובר מפר את השתיקה
תוך כדי סידור אחוריו בתוך כסא העץ הבתול שטרם ראה ידי רפד
ומצטרף עם קול של כושי לא יהודי בגרסה העיוורת של האפי
בירט'דיי בלי פסנתר ובלי משקפי שמש ובלי הנעת הצוואר
שמאלה-ימינה. אני לא אוהבת גרסאות אמריקאיות, אני אוהבת רק את
ניו יורק. את החורף של ניו יורק. רחוק מקו 26, רחוק מנהגות
עבות בשר, רחוק מאנשים שיש להם יומולדת וצריך לקנות להם פרחים,
רחוק מהחום והלחות הנוראית, קרוב למעילי טוויד אמיתיים ברי
שימוש, קרוב למינוס עשרות מעלות, קרוב לאפור אמיתי ולאנשים
שממהרים ממקום למקום ולא מתעכבים על אנשים מתים מהלכים, גוויות
על ספסלים ציבוריים נטולי שם. בקסם הזה של הניכור אני מרגישה
בבית. אמא אמרה לי שבית זה מקום שהלב מרגיש שהוא רוצה לשוב
אליו, אני רוצה לניו יורק, הרגליים מעלות אותי במקום על כבש
מטוס על קו 26 הביתה.
דני גלובר מושך לי בחולצה בעדינות. "מה?" אני נובחת עליו חדות.
"תגידי, למי יש יומולדת?" הוא מושך ידו מחולצתי ומפסיק לזמזם
כושים עיוורים. "לאבא שלי" לאקוניות ידועה שלי מחזירה אותי
לשדרות רוטשילד ולחפירות החוזרות ונשנות ברחוב הכי משופץ בעיר
כמעט כמו הציצים של פמלה אנדרסון. יש לדני גלובר טור שיניים
לבן כמו האורגינל וגומות חן בקצוות ושן קדמית שבורה קמעא, בטח
נפל כשרדף אחרי האידיאל של נעמי קמפבל. "בן כמה הוא יהיה?" דני
גלובר לא מפסיק לחייך ולתחקר אותי כמו הבהמה ההיא במיונים
הפסיכוטכניים לפני עשר שנים בחיפה עד ששקלתי להפסיק לה את קצבת
המזון לשנה וגם דיווחתי לה על כך. קב"ן, ברור שקב"ן. הוא דווקא
חשב שאני מאד שפויה והחזיר אותי לסיבוב אלם נוסף שהפעם אני
מחזיקה בעצמי חזק לא לענות בחוצפה. "שנה" אני עונה ומקווה שזה
ישבור אותו. אני רואה את סימני השאלה בעיניים, קשה להתעלם, עוד
כושי דני גלובר שחושב שירדתי מהפסים גם אלה של הזברה וגם אלה
של רכבת ישראל. למרות הכל הוא בשלו "ומה את קונה לו מתנה?"
עבת הבשר מתעקלת לא ברכות למרמורק ומשם לאבן גבירול וריח של
כמעט בית עולה באפי. "פרחים זה מספיק מתנה, אתה לא חושב?"
ומזהה את כיכר רבין הקדוש ואת בניין העירייה ואת בית הקפה
הירושלמי שפתחו לו סניף בת"א וחושבת, מה פתאום ירושלמים מביאים
סניפים משעממים שלהם לת"א והופכים אותם לאייטם. שיישארו שם
ויניחו לנו לחיות בשקט, לא רוצים שלשות כאן וחוזרת למלמל "מחר
יומולדת, מחר יומולדת". "מה הוא יעשה עם פרחים, לא עדיף איזה
ספר או דיסק?" הגלובר לא מתעייף. אני לוחצת על הפעמון לרדת.
עכשיו לרדת. עבת הבשר צועקת לרמקול 'שק"ם' תוך כדי צעדים
איטיים לכיוון היציאה אני ממלמלת לעברו "יבקש אישור מאלוהים
להריח אותם ואחרי שכולם ילכו, לאסוף אותם לואזה קריסטל יפה
ולהניח אותם על שולחן בחדר האינטימי שלו". אני מתחילה לצעוד
כשדני גלובר מוציא ראש מהחלון וצורח "לכי לטיפול, ילדה, חבל
עליך". שבע השנים הרעות, אני קוראת לזמן ההוא אצל המתעלל, שלא
גרם לשום שינוי אצלי וכל הדרך הביתה מדמיינת זר פרחים, אבן על
מצבה ושרה "היום יומולדת, היום יומולדת, היום יומולדת לאבא". |