הנה היא באה לשתות את דמי
יפה כמו אומנות, אכזרית כמו משחק ילדות.

במשחק הכאב ביננו היא תמיד תכאיב יותר,
ומה שיתחיל כשיתוף פעולה
ייגמר בצחוקה המאיר לתוך עיני
כרופא הבודק אם יש בי עוד חיים

היא תעז להתענג על דמעות הבושה והעלבון.
אני אראה אותה כמו שהיא באמת:
ילדה פראית
שאיננה מודעת לכוחה
שחובטת את עצמה בקירות כדי להרגיש.

לה הזוהר והתהילה, אנשים סובבים סביבה כמו נחשים.
היא רעה בתמימות, כמו שהם היו רוצים להיות.

וכל תנועה שלי כבדה משלה.
עוברת אלפי שלבים של עיבוד מוחי
ועינויי כפרה על התוצאות המדומות.
נמרה של מילים בכלוב תבוני,
קוצצת את כנפי כדי להיזהר ממעשה דדאלוס.
ומקוננת על אובדן יותר דברים ממה שהיא תוכל לזכור אי פעם.


בקלות ראש אפקיד את עצמי בידיה הבלתי רחומות.