הצבא הוא השלב הכי מבלבל בחיים. התקופה לפניו ואחריו, כאילו
מכניסים אותך לסרט על חיים של מישהו אחר. ילדים מתגייסים שנייה
אחרי שסיימו ללמוד, החברים שלי עוטים על עצמם מדים... כאלה,
שעדיין צוחקים מבדיחות מטומטמות, עושים מבצעי חלב ב-5 בבוקר
וחושבים, שלראות לבנות את התחתונים, זה מגניב.
ילדים, שבעוד 3 חודשים יקבלו נשק ובעוד שנה כבר יהרגו מישהו-
איזה מחבל או את עצמם.
נראה מה יקרה קודם.
ילדים, שבעוד שנה מהיום ייפגשו עם החברים ליד קברים של אחרים,
בביתי הנופלים.
ילדים, שמקריבים את החיים שלהם בשביל המדינה.
זה פשוט לא נתפס... מאמנים ילדים להיות קרים, מחושבים, חסרי
לב. מאמנים אותם לירות במטרה מבלי לחשוב, שעומד מולם בן אדם.
ואז הם מסיימים. לוחמים, גיבורים, אחים.
הם מסיימים 3 שנים, אולי קצת יותר. נזרקים למים, בלי כלום.
גברים מתבגרים טרם זמנם.
כאלה, שראו את חבריהם מוטלים מתים לצידם. כאלה, שירו מטווח אפס
לראשו של אדם ולא משנה מי או מה הוא היה. כאלה, שהשאירו תמונה
קפואה בראש של החיים, שהכירו.
הם משתחררים מבולבלים, נוסעים לחפש את עצמם. מבזבזים עוד שנה
מהחיים.
הולכים לדפוק את הראש קצת- דופקים עוד קצת את החיים. בסוף
מוצאים אותם ברחובות הודו, מסריחים, מסוממים, לא יודעים מי הם
ואיפה הם נמצאים.
חלקם משתחררים, עושים טיול מסביב לעולם, חוזרים. עובדים,
לומדים, מתחתנים, מקימים משפחה. ולבסוף, שולחים את בניהם
למות.
הכל בשם האידיאולוגיה.