אתמול בלילה חלמתי חלום.
ראיתי מרחוק את ארז. לאט לאט הוא התקרב אלי, כולו מאיר באור
יקרות.
"הילה", אמר, וקולו התנפץ באלפי הדים, וקרא אלי מכל הכיוונים.
"טוב לי כאן, אני בגן העדן. ואת - טעמת דייך את טעמו של האבל.
מותר לך לשוב ולחייך. חייכי! זו פקודה של אחיך הגדול, של ארז
המ"פ. חייכי!"
הוא חייך חיוך גדול, והרגשתי איך אני נדבקת. העזתי - וחייכתי.
ואז הופיע אמא, וזעקה: "איך את מעיזה לחייך, איך? איך אפשר
לחייך כשארז איננו?"

התעוררתי בבהלה, ובאוזני עדיין הדהדה הזעקה המרה "איננו,
איננו, איננו"...

מאז שאני זוכרת את עצמי, אסור לחייך אצלינו בבית. לפעמים,
במשובת הילדות, הייתי משחקת במשחקי הבובות שלי, ילדה קטנה בתוך
עולם קסום, שוכחת את האיסור החמור, וצוחקת צחוק מתגלגל ומאושר.
אולם מהר מאוד השיג אותי מבטה המקפיא של אמא, שאמר: "ארז
איננו, ואת צוחקת?"

לפעמים אפילו לא הביטה בי, ורק דמעותיה החלו מתגלגלות על
לחייה. אז מילאו את ליבי רגשות אשמה איומים, כי הנה גרמתי לאמא
לבכות. היא היתה מניחה את התרווד בו בחשה בסיר, או לחילופין את
המטלית בה ניקתה את פינת הטלוויזיה בסלון, והתיישבה על הספה.
לא פעם נטלה בידיה את תמונתו של ארז שעמדה על המזנון, והוא
מחייך בה, עטור במדיו, וכל כולו יפהפה, צעיר לעולמים.

כשהיתה מסיבת חנוכה בגן, חזרתי הביתה מזמרת את השירים, ואמא
פתחה את האלבום של ארז, והזילה דמעות מעל דמותו של ארז בן ה-4,
רוקד עם חבריו בגן של דרורה הגננת. כשאבא היה בשטח, הוא היה
מושך אותי אליו מיידית, ומזהיר אותי חמורות: "שלא תעיזי להכאיב
שוב לאמא, את לא יודעת שכואב לה כשארז לא כאן"?

כשאמא היתה נמה אחר הצהריים את ה"שלאפשטונדה" שלה, הייתי
מתגנבת לפעמים לביתה של השכנה ממול. שם פעל הרשמקול והשמיע
שירי ילדות עליזים, ושם יכולתי לרקוד, כמו שאהבתי כל כך. "אמא
לא מרשה לרקוד בבית", שחתי לדליה השכנה לא פעם ולא פעמיים.

"פעם זה לא היה כך", היא סיפרה לי, ואני האזנתי בשקיקה. "אמא
שלך היתה אישה שתמיד היה רנן על שפתיה, היא כל כך אהבה את
החיים, היתה מסוגלת להתמלא אושר ממראה של פרפר חדש באביב. זה
רק מאז שארז הלך, שהיא נהייתה כך". כך סיפרה דליה, ואני ישבתי
לי, עיניי חולמניות ואינן מביטות בה, מנסה לדמיין את אמא שלי
כשחיוך על שפתיה, כשהיא שרה עימי "פורים בא", ממש כמו אמא של
סיוון חברתי מהגן.

את ארז לא זכרתי. ארז נותר בשבילי התמונה הממוסגרת על המזנון,
ומספר תמונות באלבום שלי. כשאמא היתה כועסת במיוחד, הייתי
לוקחת את האלבום שבחדרי, ומסתכלת. עוד לפני שידעתי לקרוא,
ידעתי על פה את הכיתובים שמאחורי התמונות.

ארז ואני. אני תינוקת בת שבועיים, הוא חייל בחופשה בן 19.

ארז מניף אותי אל על. אני צוחקת, ביום הולדתי הראשון.

ארז לוקח אותי לטייל בעגלה. סבתא סיפרה לי בסוד, שארז מאוד אהב
אותי ולא התבייש לטייל איתי, למרות שהוא בן, והחברה בשכונה
צחקו עליו.

ארז מנשק אותי לפרידה בסיומן של אחת הרגילות.

ו... תמונה אחרונה, שבוע לפני שנפל. יום הולדתי השנתיים, זר
פרחים על ראשי. ארז נותן לי יד, ואני מאושרת. זו היתה הפעם
האחרונה שהיה בבית, ואמא בוכה במיוחד כשהיא רואה את התמונה
הזו.

כשגדלתי קצת יותר והגעתי לכיתה א', שמעתי לחשים סביבי: "משפחה
שכולה", "נפל בלבנון..." מבלי לדעת על איזה מוקש אני עולה,
באתי הביתה ושאלתי את אמא מה זה משפחה שכולה. למרבה בהלתי, אמא
פרצה בבכי, אולם שלא כבפעמים אחרות, התיישבה על כיסא מולי,
והסבירה לי מבין יפחותיה: "שכול - זה שמאבדים מישהו יקר, שמת
פתאום, לפני הזמן. אולי בלי סיבה. ככה ארז שלנו נפטר. לכן
קוראים לנו משפחה שכולה".
מאז גדלתי עם התדמית הזו, משפחה שכולה. במילון הפרטי שלי,
משפחה שכולה היא משפחה שאסור לשמוח בה, אסור לשיר, אסור לרקוד,
אסור לשמוע מוזיקה או ללכת למסיבות. במשפחה שכולה אסור לצחוק
סתם כך, פתאום, אסור לספר בדיחות, "לבנון" זו לא ארץ אלא חץ
שפולח את הלב, וארז זה לא עץ שגדל על הרריה. משפחה שכולה היא
משפחה שצה"ל הוא מושג קדוש בה, ומ"פ הוא קודש קודשים. משפחה
שכולה היא משפחה שבערב יום הזכרון קונה עשרות חבילות טישו כדי
לספוג את הדמעות, בליל יום הזכרון נוסעת לכותל המערבי ובבוקר
להר הרצל, לבית הקברות הצבאי (כמובן בלי הילדה הקטנה, כי לא
לוקחים ילדים לבתי קברות).

למען האמת, לא ממש הבנתי מדוע אסור לי לשמוח. אמנם ארז היה אחי
הגדול, אולם בעמקי ליבי לא חשתי באובדנו. הייתי קטנה מידי
כשהוא נפל מכדי שאוכל לזכור אותו, ואני הייתי רק ילדה קטנה,
שרצתה לחיות את הילדות והנעורים ככל חבריה וחברותיה. אמהותיהן
של חברותי ידעו על המצב בביתינו, ולכן רובן איפשרו לי בחפץ לב
לבוא אליהן, כדי שאוכל לשחק בחופשיות. הפולניות שבהן לא נרתעו
משאלות חטטניות:
"אמא שלך כל היום בוכה, הא"? (לא, היא שרה כל היום שירי שמחה
לרגל האובדן).
"את מתגעגעת לארז?" (בוודאי, הרי הייתי ידידתו הקרובה ביותר
במשך שנתיים תמימות!).
ועוד פנינים שכאלה.

בעלות הטקט שביניהן הסבירו לי כי אמא היתה גאה מאוד בארז, בנה
היחיד, הבכור, שהיה גם היחיד ומיוחד במשך 19 שנה, עד להולדתי.
הבן שהתקדם יפה מאוד בסולם הדרגות בצה"ל, עד שמונה לתפקיד מ"פ.
הבן שניתלו בו כל התקוות, שהפך למלאך עוד בחייו. המכה היתה קשה
לה במיוחד, ועל כן היא לעולם לא התאוששה ממנה.

למרבה האירוניה, עם השנים התברר כי ניחנתי בקול יפהפה, קול
זמיר צלול. ושוב היתה זו סבתא שסיפרה לי בסודי סודות כי גם
לאמא יש קול כזה, אלא שהיא ממעטת להשתמש בו, מאז... אתם כבר
מבינים מאימתי. וכך, בבית הספר, בכל שנה, ביקשו המורות שאופיע
במקהלות שונות, ואמא סרבה.

"ארז איננו, ואת תשירי באוזני כל התלמידים?"

בכתה ח' נבחרתי לשיר סולו את "הקרב האחרון" לרגל יום הזיכרון.
באתי הביתה, וסיפרתי בחשש לאמא. היא, כמובן, חזרה על המנטרה:
"ארז איננו..."

אינני יודעת איזה שד נכנס בי, כשהחלטתי הפעם שלא לוותר. "אמא,
זו הזדמנות מיוחדת, וזה דווקא יכבד את זכרו של ארז". ואמא -
בשלה. "איך את יכולה לחלל את זכרו של ארז? לשיר ביום הזכרון!"
כאילו אמרתי לאכול ביום הכיפורים.

באותו יום קרו לי שני דברים, שקרו עוד פעמים רבות אחר כך.
האחד, שנאתי את אמא. שנאתי אותה על כך שלא הפסיקה להתאבל, על
כך שלא חזרה לחיים נורמליים מאז האסון, ועל כך שהצרה את צעדי
והגבילה את חיי, ילדה קטנה שבסך הכל ביקשה לחיות.
הדבר השני היה, שכעסתי על ארז. נוראות. איך יכול היה לעשות לי
כזה דבר? לעזוב את המשפחה ולהטיל את כל עול האבל על כתפי? איך
יכול היה להשאיר אותי בת יחידה, ואחות לחייל שנפל, ובת למשפחה
שכולה? מדוע לא נשאר כמו כל חבריו, סיים את הצבא, בנה בית,
והביא לי אחיינים?
אני רציתי לשיר.

בסופו של דבר, שרתי באותו יום זיכרון, ורגע לאחר שעליתי על
הבמה, גיליתי את אמא יושבת בשורת הכיסאות הקדמית. אני שרתי -
והיא בכתה. אני נהניתי, כן, נהניתי מהשירה ומקולי היפה ומתשומת
הלב של כל בית הספר - והיא מחתה את דמעותיה. ובסוף, כשירדתי
מהבמה, היא חיבקה אותי, להפתעתי, ואמרה: "ארז היה גאה בך".

בתיכון, כתלמידה דומיננטית, נבחרתי למועצת התלמידים, וייצגתי
את בית הספר ביום הזכרון ובפעילויות שונות. הפעם היתה התנגדותה
של אמא מינורית, אם כי עדיין רטנה ש"איך אפשר לחגוג כך כשארז
איננו".

כשהתגייסתי לצבא, בכתה אמא, והוציאה את תמונתו של ארז ביום
הגיוס. החיילים בבקו"ם, שידעו כי אני בת למשפחה שכולה, לא
הפסיקו לומר לה כי ודאי שאשלח לתפקידי מטה, וכי בחורה אינה
נעשית קרבית כל כך מהר. זה רק הגביר את דמעותיה כי היא ראתה
בכך הוכחה שאין תחליף לארז, וגם אני לא אחליף אותו.

בשבוע שעבר, חל יום האזכרה לארז. עד כמה שזה יישמע מוזר, רק
כעת, לראשונה, הרשתה לי אמא להצטרף לעלייה לקברו. אולי היו אלה
המדים ששכנעו אותה ש"היא כבר ילדה גדולה", מה שאבא טען במשך
שנים, ואני אכן יכולה להצטרף לשם.

וכאן, ליד הקבר, ציפתה לי הפתעה. מלבדינו, היו שם כמה חברים
מהיחידה, ובחורה אחת. "שגית, החברה של ארז", לחש לי אבא, ואני
הוכיתי בתדהמה. ארז? חברה? פתאום קלטתי שבמשך השנים טיפחו
בביתינו גיבור הירואי, ואיש לא סיפר לי שהוא היה חייל אנושי,
שגם היתה לו חברה, שחיכתה לו מן הסתם בכל אותם ימים בהם שהה
בחזית, וכאבה אף היא כשהוא נפל.

אחרי אמירת הקדיש, התקרבה אלי שגית. "את בוודאי הילה", היא
אמרה לי, ואני הנהנתי. "את יודעת שאת דומה לארז?" הופתעתי,
ושתקתי. מבלי משים, התרחקנו שתינו מעט מהקהל הקטן שניצב סביב
המצבה, ושגית סיפרה לי.

"במשך שנים ביקשתי מאמך לראות אותך, הילה שזכרתי אותה כבת
שנתיים, אולם היא סרבה. מהתדהמה שבעיניך אני מסיקה שמעולם לא
ידעת על קיומי". הנהנתי לאישור, והיא המשיכה. "בוודאי כבר
סיפרו לך עד כמה אהב אותך ארז. אני הייתי חברתו עוד מימי
התיכון, ואני זוכרת את שמחתו כשנולדת. הוא תמיד חלם על היום
שתגדלי, ממש כמו שחלם על ילדה כמוך". וכאן עלו דמעות בעיניה של
שגית, והיא סיפרה לי. "ביום הולדתך השנתיים, שבוע לפני שנפל,
הוא הציע לי נישואין. רק בן 21 היה, וברור היה לנו שנחכה עד
שיסיים את שנת הקבע שחתם, אולם התכוונו באמת ובתמים להתחתן.
ושתדעי לך, החלום שלי היה החלום שלו: רציתי ילדה מתוקה כמוך".
הסמקתי מעט, ושאלתי בהיסוס:
"והיום, את נשואה?"

שגית סיפרה לי כי חמש שנים חלפו עד שהעזה לצאת עם גבר אחר,
ולבסוף נישאה. יש לה שני ילדים, בת ובן. לבן, קראה - איך לא -
ארז. "הוא תמיד יהיה בנשמתי, ובעלי יודע זאת. בכל שנה באזכרה,
אני מגיעה לכאן לבד, כי ארז הוא הטריטוריה הפרטית שלי, החלום
שלא התגשם".

בדרך חזרה הביתה, חשבתי על סיפורה של שגית. פתאום הבנתי את כל
הדמעות מול תמונת יום הולדת השנתיים שלי. אמא המסכנה, בודאי
היה זה יום מאושר כל כך בשבילה, כאשר בישר לה ארז כי הוא עומד
להינשא. בודאי ראתה אף היא בעיני רוחה נכד או נכדה מתוקים...
לכן, כנראה, הסתירה ממני את שגית כל השנים, כי אף היא סימלה
בעיניה את הכאב.

לא, עדיין לא יכולתי לסלוח על כל שנות הילדות והנערות שנאסרו
עלי, ונאלצתי לגנוב בהיחבא. אולם הפעם, אולי לראשונה בחיי,
ריחמתי על אמא, באמת ובתמים.

ואתמול בלילה בא החלום, וארז היה יפה בו יותר מכל תמונה.

כשהתעוררתי, חשתי ברגש בלתי מוכר. ניסיתי לזהות אותו בסקלת
הרגשות, ולבסוף איתרתי. זה היה געגוע. געגועים לאח שאיננו, לאח
שלא היכרתי ולא אכיר, למי שהפך לגיבור של אמא, ובעל כורחי לסמל
של ילדותי. לארז שנגדע באיבו, ולעולם לא ישוב עוד לצמוח.