רק לפני שבוע חגגנו שנתיים של נישואים. שנתיים מאושרות, האמת.
אני, הציניקנית שלא מאמינה בסיפורי אגדות, חושבת שהעולם רחוק
מלהיות מושלם והחיים רחוקים מלהיות יפים ורואה את עצמי כאחת
מהאנשים שנולדו כדי שהעולם ידפוק אותם, חגגתי שנתיים של
נישואים לבן אדם הכי נפלא בעולם, בן אדם שאני מכירה אותו עוד
משנות התיכון המוקדמות. האהבה הראשונה שלי, וכנראה גם
האחרונה... כך לפחות חשבתי עד אותה התקופה. עכשיו אני כבר לא
בטוחה, האמת היא שאני כבר לא בטוחה בכלום.
שבוע עבר מיום הנישואים שלנו, והוא הולך למילואים. אני לא רוצה
שהוא יילך... לא אוהבת לחזור הבייתה כשאף אחד לא מחכה לי, לא
אוהבת לחזור הבייתה כשהוא לא שם, הכל נראה ריקני פתאום, אני לא
אוהבת לדאוג לו. אפילו שזה נמצא לי בגנים. הרי בכל זאת אני
פולניה טהורה. אבל מצד שני, מי עוד יכול להציל את העולם? מי
עוד יכול לתרום לצה"ל כמוהו? הרי אם מישהו צריך לעשות את כל
זה, זה הוא... הוא לא יעמוד בזה, להסתכל מהצד ולראות איך כולם
נלחמים למען המדינה והוא לא.
כבר יומיים שהוא לא נמצא, חוזרת מהעבודה אחה"צ והוא לא פה...
הוא לא מחכה לי... או שאני לא רצה לנסות להכין איזה אוכל מוכן,
הרי הוא זה שקיבל את הכישורים הקולינריים מבין שנינו, אבל זה
בסדר. ככה לפחות יש לי למה לצפות... לצפות שהוא יחזור ויחבק
אותי. לפעמים זה בריא קצת להתגעגע. אני כבר מתגעגעת, שנייה
בלעדיו ואני יכולה להשתגע, זה לא ממש בריא, אני יודעת, אבל זה
משהו שנמשך כבר 10 שנים טובות, נהפך לחלק ממני.
כבר שבוע שהוא לא פה, התקשר כמה פעמים, אומר שהכל בסדר ושהוא
עסוק ועייף, יש הרבה עבודה, מישהו חייב להגן על המולדת. אין לי
ארץ אחרת כמו שאומרים. אני תשושה ועייפה, כל הזמן בחילות,
סחרחורות, כבר כמה ימים שאני מרגישה כמו אחרי בקבוק וודקה שלם
נקי, מה נסגר איתי? אני, שידועה כפרנואידית, ישר חושבת שאני
חולה במחלה סופנית, אבל אין לי את הכח אפילו ללכת ולבדוק את
זה, אני עייפה מדיי, מתלוננת ושואלת איפה הוא? שיבוא ויכין לי
איזה מרק, יקנה לי במבה... יש לי חשק מטורף לבמבה.
עוד שבוע עבר, כבר שבועיים שהוא לא בבית, אני רוצה שהוא יחזור,
אני מתגעגעת אליו כמו משוגעת, ולא רק זה, יש לי כמה בשורות
בשבילו. גיליתי את הסיבה למה אני מרגישה כלכך רע בזמן האחרון,
זה לא בגלל שאני גוססת, ולא בגלל שאני עומדת למות מגעגועים.
אני בהריון! אני לא מאמינה, יצרנו משהו, שנינו, שילוב של
שנינו, אני לא מאמינה, אני רוצה לרוץ אליו ולספר לו, אבל לא
בטלפון, לא כשפלוגה שלמה של חיילים צועקת לו באוזן, אבל שיחזור
בקרוב.
הזמן עובר כל כך לאט כשמחכים לו, והוא לא בא, כמה זמן נמשכים
מילואים? אני יודעת שהמצב ברצועה מתוח עכשיו, אבל אני כבר מחכה
בקוצר רוח לספר לו, אני בטוחה שהוא ישתולל משמחה, אני רוצה
ללכת איתו לרופא, אולי אפשר כבר לראות את התינוק, תינוק בגודל
בוטן, אבל התינוק שלנו, אולי זה בכלל תינוקת?
היום יום ראשון, הוא התקשר אתמול, ביקשתי, התחננתי שיחזור כבר,
שאני לא יכולה יותר, הוא אמר שישתדל, אבל הוא לא יכול להשאיר
ת'חיילים שלו לבד במצב מדיני מתוח שכזה. ומה איתי? אני יכולה
להישאר לבד? בלי החייל שלי? שיגן עליי? כמובן שעל כתפיו מוטלת
אחריות של אומה שלמה. אני מבינה את זה, אני צריכה להעריך את
זה, הרי הוא שומר גם עליי... אבל אני מתגעגעת כלכך... אני רוצה
כבר לבשר לו את הבשורות... שיש לו יורש או יורשת... וגם שאשתו
הולכת לגדל חתיכת כרס ב-9 חודשים הקרובים.
הוא אמר שהוא אוהב אותי וניתק.
חשבתי על זה, אם זה בן, בעוד 19 שנה בערך, גם הוא ילך בעקבות
אבא שלו ויתגייס לצבא, יהיה חדור מוטיבציה להגן על המדינה (אני
לא מאמינה שתיהיה לו דיעה אחרת אחרי שיגור בבית מורעל שכזה)
ואני מתארת אותו עם מדים... איזה גאווה אני אחוש באותו רגע,
גאווה ופחד כמובן, אבל גאווה... אני מתארת לעצמי את הרגע.

6 בערב, שוב לבד, תחילת שבוע, מחכה לו כבר. תכניות שרק סבתא
שלי, אולי, הייתה רואה כרגע בטלוויזיה. אני מנסה להכין מרק,
דגש על ה"מנסה". שומעת איזה משאית מבחוץ, מוזר בשעות כאלה?
הלכתי לחלון... ראיתי ג'יפ צבאי! עלה לי חיוך על הפרצוף! כנראה
שהוא חזר!! מאיזה עוד סיבה יהיה פה ג'יפ צבאי? כנראה שהסיעו
אותו הבייתה! יו כמה התגעגעתי! כמה הוא יהיה שמח כשאני אבשר לו
שיש לו יורש...
דופקים בדלת, זה בטוח הוא, כמה התרגשתי, אני זוכרת שהלב שלי
פעם כאילו אנחנו עדיין בתיכון, אחרי הנשיקה הראשונה שלנו,
הייתי הילדה הכי מאושרת בעולם, כל הגוף שלי פשוט נמס מרוב
אושר.
זה לא הוא, בעינית רואים 2 גברים, בני 40 בערך, מילאומיניקים,
מה יש להם לחפש פה? הוא במילואים... למה שהם יבואו לפה? אני לא
מבינה...
לא! לא נכון! אל תגידו לי...
לפני שפתחתי את הדלת בכלל... הכל רץ מהר כלכך בשבריר של שנייה,
2 אנשי צבא, אצלי בבית, הוא במילואים, מצב קשה ברצועה, ממחבלים
מסתובבים חופשי. לא נכון!! באותו רגע פשוט רציתי ליפול על
הרצפה ולא לקום. כולי רעדתי, עוד שנייה דומעת. פותחת את הדלת,
רואה אותם, במבט מושפל כלפי הרצפה, באותו רגע הכל התמוטט, הכל
נגמר, הם לא היו צריכים להוציא מילה, הם לא היו צריכים להגיד
לי שאני לא אראה אותו יותר, הם לא היו צריכים להגיד לי את זה,
ולנפץ לי את כל החלומות של לחיות באושר ובעושר אני הוא והיצור
הקטן שחי לי בבטן. הכל הבנתי לבד. הם התחילו לדבר. אני זוכרת
שהמילים "מחבל חמוש", "מארב", "נסיון החייאה", היו מוזכרות,
אבל אני לא הקשבתי, התנתקתי מהעולם החיצוני, לא שמעתי אף אחד,
לא ראיתי אף אחד, פשוט נחתתי לתוך הכורסא יחד עם הדמעות שלי,
עד שלא נשאר מה לבכות כבר. הוא רצה כלכך להגן על המולדת, על
עצמו הוא לא הצליח.
יום למחרת, לוויה. שוב מלאי הנוזלים חזר לגופי, ושוב הוא יצא,
דמעה אחר דמעה, אני לא מפסיקה. לא מדברת עם אף אחד, פשוט בוכה.
הוא אפילו לא ידע, הוא אפילו לא ידע שיהיה לו ילד, את ההזדמנות
לדעת שיש מי שימשיך אותו, אותנו, את השם משפחה,  הוא לא ידע את
זה. אם רק הייתה לי אפשרות להגיד לו משהו לפני שהוא הולך, רק
להגיד לו שיש לו תינוק קטנטן בדרך, אבל הוא הלך, בלי לדעת את
זה.
אני רק יכולה להודות לאלוהים, או לכל כח אחר שיש, שעם הטרגדיה
הענקית הזאת, לפחות נשאר לי משהו ממנו, מעבר לתמונות, סרטים,
מכתבים. הילד הזה יהיה איתי לכל החיים, הוא יזכיר לי אותו, אני
אגרום לו להתגאות באבא שלו!

כבר מספר חודשים עברו, יש לי כבר בטן, אפילו ידוע שיש לי בן
זכר. בינתיים הוא גדל בסדר גמור. חזרתי לעבודה, צריך להרוויח
כסף, לפרנס את הילד, אבל אין לילה שבו אני לא בוכה, אין לילה
שבו אני לא מסתכלת על התמונה עם התלתלים היפים שלו כשהיה קצת
יותר צעיר ולא בוכה, אין לילה שאני לא מקווה שזה איזה חלום רע,
שמחר הוא יבוא ויגיד שזו טעות, שהוא פה ושהכל בסדר, שפשוט יחבק
אותי, שיגיד שהסיוט הזה נגמר, שפשוט יחזור!
אני לא זוכרת את החיים בלעדיו, אני לא רוצה לזכור, אבל אני
חייבת.

למה?

אני לא מאמינה בקיטש וברומנטיקה וכל זה, אבל זה כל מה שהצלחתי
להוציא כרגע, סיפור פרי דמיוני.
לא מבוסס על סיפור אמיתי בכלל... למי שתהה.