לפעמים אני נזכר בך. נשמע כאילו היה מזמן. ממש לא, סך הכל יום
רביעי שעבר, היום יום שלישי. בערך 300 גרם וחצי ליטר עברו מאז,
בחורה אחת מעירך עם עיניים מדהימות, 110 עמודים בחשבון
וריאציות ועוד 15 בתורת גלואה, מועדון אחד עם מוסיקה מעולה,
הרבה סידורים טכניים, 50 שיחות טלפון ואף אחד מהם לא איתך. כן.
היית חשובה לי. כבר לא. כבר לא? שוב נזכר בך. משהו חסר. משהו
חסר?

השפתיים שלך. תמיד חשבתי שיש בהן משהו. עכשיו אני רואה אותן רק
בתמונת פספורט. את יודעת, את יותר יפה במציאות. בתמונה את שלי,
במציאות לא. התמונה משקפת כל כך את הרוגע התמידי שלך. הוא כל
כך מטעה. עצה נפלאה, ידידיי, כלובים לא עובדים, אל תיבנו אותם
בתוך הלב, גם אם הלב בנוי מאבן. חתולים פיתחו שיטה לברוח
מהכלוב ולהשאיר חותם בלב.

אז מה קנו לך כבר חתול פרוותי קטן? עכשיו יש לך במי לגעת, את
מי לשמוע מיילל בלילה, עם מי להתכרבל ואת מי לחבק. הוא לא ישאל
שאלות מיותרות, לא יעיר הערות. שניכם יודעים לסרוט, תמצאו שפה
משותפת. ותיקנו לך את הכבלים? עשית את הקעקוע שרצית? תזהרי
יכאב לך, בסוף גם את תצטערי.

אז לא עמד לי. גם את לא משהו, בתולה שכמוך. ההרגלים שלי כנראה,
מפותחים יותר מהפנטזיות שלך. אמרתי לך משהו? רמזתי משהו? שנאת
לענות על שאלות. שנאתי לשאול אותן. אולי בגלל שלא היה לך אף
פעם מה לספר לי. היה לך אותן. לרכל, לשקר, להתייעץ, לשבת על
ספספל עם בירה ביד רק כי הן עושות את זה.
קחי שקל, בזבזתי במילא יותר, חלקי אותו לשניים, קני חיים, אני
אקנה לב.