ניסיתי. באמת שניסיתי, הכי טוב שאני יודעת. אולי אני לא יודעת
הרבה, בטוח שלא, בעצם - אני אומרת שאני נאיבית, אמא שלי קוראת
לזה סתם מפונקת. אבל עם מה שיש לי, ניסיתי. וכל אותם לילות
הסתובבתי בעקשנות בבמה, קוראת ,קוראת, קוראת מילים של אנשים
אחרים.  ניסיתי להיות כמוהם, כמוכם. רציתי כל כך חזק להיות
אתם.
אבל כשזה הגיע, אלה תמיד היו אנשים אחרים - הפעם לא אחרים
ממני. הפעם אחרים מכם. וכמעט מצחיק, איך שישבתי לכתוב וניסיתי
לגרד מעלי שאריות של זהות, כמו שמגרדים דם קרוש מפצע. אבל הפצע
נפתח, הוא מדמם, ושוב הכל חוזר ואני נשטפת בבכי כמו ילדה
מפונקת, כי מה, כי זה בסך הכל פצע. לא בוכים על פצע. אבל זה
כואב. אבל בטח שזה כואב, את מגרדת אותו. אבל הוא לא מגליד, כי
הכתיבה שלי מקלפת אותו מבפנים, מכרסמת כל פעם בחיפוש הזה אחרי
מישהו להיות, כי אין שם אף מי, מי כלשהו, מישהו, מי שהוא לא
יהיה.
אז הלכתי לישון, תמיד הלכתי לישון מוקדם, מאז שאני קטנה, הרגל.
אבל זה לא עזר ולמחרת בלילה שוב הייתי בבמה, מחפשת. ושוב, כמו
ילדה בסופר ישבתי במושב הקדמי בעגלה וביקשתי מאמא שתקנה לי:
המדפים ארוכים-ארוכים, והעטיפות צבעוניות ונוצצות, מבצעים
ואריזות מרשרשות.  אז, בעיניים פעורות לרווחה משהו תפס אותי.
חשבתי שהפעם זה יצליח, תוך כדי שתיבת ה"חדש" של הוורד נפתחת:
אז ביקשתי אלימות.  ביקשתי ציניות.  עפעף רוטט.  ביקשתי סקס.
ועוד קצת.  ביקשתי כעס  גדול וחזק, לשם שינוי, כעס נורא ועצום,
כעס חורך ושורף ומשמיד מאוד, ואז יושב בשקט על נקודה ריקה
ובוהה.
אבל פתאום היתה שם אמא, בסופר, מגלגלת את העגלה, מה ילדה גדולה
כזו עושה בעגלת קניות ואיך היא נכנסה ואיך תצא.  ועל הכל היתה
לה תשובה: זה לא צריך בבית, זה לא טוב, זה כבר יש, זה לא טעים.
ולזה אין לי כסף.  לזה אין לי כסף, כי תראו בחורה בגילי, אישה
בגילי, והכל עוד כל כך ריק אצלה מבפנים, וריק מבחוץ, וזה דבר
כל כך נורא כשמישהו ריק גם מבחוץ, ואפילו היא לא עובדת.  היא
לא עובדת, לא מרוויחה כסף.  אבל לסופר היא הולכת, כי להתקיים
צריך.
ואם להתקיים צריך, כפי שאכן, אז זה כנראה יצטרך להספיק לקיומי.
ואם אני לא מוכנה לעשות יותר, כנראה שזה מה שאפשר לעשות במצב
הנוכחי, ויהיה טוב.  יהיה טוב, אני אומרת, כי אני נאיבית.
יהיה טוב, עכשיו עוד לא - אמא שלי קוראת לזה סתם מפונקת.