...ואם חיסר אחת מכל סממניה, חייב מיתה. חייב מיתה!
חייב מיתה? זוהי אחת הסתירות שהעסיקה אותי לאחרונה, ואין לי
תשובה עליה...
סדר הקטורת, ממנו לקחתי את הפיסקה שהתחלתי בה את דברי, מופיע
בסידור תפילת שחרית ומינחה; המתפלל אמור לחזור על סדר עבודת
הקטורת פעמיים בשחרית ופעם אחת במנחה, והפיסקה שלעיל המוטלת
בצל התמיהה בנתיים, מופיעה פעמיים באותו הטקסט: ואם חיסר אחת
מכל סממניה - חייב מיתה! השאלה שלי: למה אם חיסר אחת מסממני
הקטורת חייב מיתה! מדוע העונש הקשה הזה הקשוח הזה! מדובר בבן
אדם! לחייב אותו במיתה על שחיסר ולו אחת מכל סממני הקטורת?
וכי הוא רצח? נאף אשת איש? זנה אחרי אלוהים אחרים? אין ספק
שהוא פישל / חיפף... אך שוב, לחייב אותו במיתה על עוון כזה?
מידות הבורא, אני משוכנע ויודע, אינן כמידות בשר ודם: דהיינו,
אני יכול לעכל ולחיות עם עונש כזה של מיתה, אם מדובר במערכת
חוקים של בשר ודם. עדיין קיים שילטון מלכותי בכדור הארץ, אפילו
בעידן שלנו היום; ומאוד יתכן חוק "ברוטאלי" כזה שייחייב עונש
מוות לאזרח אשר יפגע בעליל בכבוד מלכו! אולי בעידן של היום לא
יפסקו לו בפרהסיה פסק דין מוות, שלא יעלו את חמת המדינות
הדמוקרטיות והידידותיות השולטות בעולם, אולם כן "יסדרו" לפושע
המנוול מוות טבעי ומהיר, על שהשפיל את כבוד המלך - בהכרזה בוטה
במאמר בוטה בהודעה נועזת...
אכן, אני אקרא לחוקים כאלה "ברוטלים" אך זה לא ימנע ממני
להשלים איתם! ואולי אף להבין אותם - יען כי הם תוצר של מוח
אנושי, המוגבל מטבעו... שיכול לטעות שיכול להגזים שעלול למתוח
את הגזמותיו עד כדי אבסורדים ברוטלים כאלו: לדון אזרח למוות על
שהוציא מפיו משפט לא מחמיא כנגד השולט! העריץ, המלך הנשיא,
כבוד מעלת הודו!
אבל שחוק אבסורדי כזה יופעל ע"י הרשות העליונה? מטעם הבורא?
ושוב: במה חטא האדם? רצח? ביצע אחד הפשעים האפלים ששום עונש לא
יכפר עליו? באמת מהו עשה?! חיסר אחד מסממני הקטורת; וכן יש
באקט כזה משום זילזול בבורא בכבודו ובעצמו, וזילזול בכבוד
הבורא בכבודו ובעצמו אינו דבר של מה בכך... אני אישית יכול
לכנות את האקט כפשע ויש לדעתי להטיל עונש מתאים ומרתיע כנגד
הפושע המזלזל; אבל להמית אותו? ובהוראת הבורא עצמו?
אולי לפני ההתעסקות ב"חוק" תמוה שכזה ולפני שליפת "התמיהה"
הזאת, יש לבדוק שאלה אחרת לגמרי - שתוביל בדרך לא דרך, אל
מסתורי ה"חוק" הזה וההגיון התומך בו - לכאורה: מדוע בכלל
צווינו על עבודת הקטורת? מדוע יש להקריב זבחים, להעלות קורבנות
ועולות... ומדוע כל הפולחנים הסבוכים הסובבים את הדת היהודית
"הנאורה"! אם היתם יודעים אילו חוקים והלכות נכתבו ונלמדו
אודות הקורבנות ועבודת בית המקדש... כן אני שואל את השאלה הזאת
בקול רם וצלול, ואינני חושב שיש בשאלתי משום כפירה ו/או זילזול
ו/או קריאת תיגר חלילה... אם לא הייתי מאמין באמונה שלימה
באלוהים, אם לא הייתי יודע, ידיעה תמימה ומוחלטת, אודות קיום
הבורא והיוצר לכל, אם לא הייתי מזהה את מקור הטוב ומזדהה איתו,
אם היה לי איזשהו ספק אודות אחת העובדות הללו, הייתי מפנה את
תמיהותי לעיל אל ישות אחרת ומחפש אצלה את התשובה - אם בכלל
קיימת ישות כזאת! ואם בכלל קיימת תשובה כזאת...
אולם, אני יודע שאלוהים קיים; אני יודע שהוא מקור הטוב; אני
אישית יודע זאת - ממקור ראשון לא באמצעות מתווך; אשר על כן אני
גם יודע שישנה תשובה לשאלתי, לתמיהתי, לסתירה שמצאתי- לכאורה;
גם בזאת אין לי ספק.
אין לי ספק שמידות הבורא אינן כמידות בשר ודם; גם את זאת ידעתי
וזיהיתי; אשר על כן, יודע אני שישנה תשובה לשאלתי ולא בתחום
מידותינו אנו הברוטלים לעתים, האנוכיים לפעמים, האבסורדים,
לעתים קרובות מדי...
אינני יוצא מנקודת הנחה, אני יוצא מנקודת ידיעה, ולכן יודע אני
שהתשובה לתמיהתי קיימת ונמצאת - רק יש לחפשה. לכן, אינני חושש
מלהציג את השאלה, בגודלה הטבעי המלא, מבלי להתעכב על טקטיקת
הניסוח, מבלי להשמר מקללת האיש הנספח עם שאלתו אל מחוזות אחרים
בלתי מוכרים... מוזרים מבלבלים...
כך, ידידים אינטלקטואלים עלולים להאשים אותי בעיוות מחשבתי,
בעיוות סדר המחשבה התקין, בעיוות הדין! ידידים אינטלקטואלים
יכולים לכנות אותי בכינוי תוהה - כאשר מכנים חוקר תועה או שופט
עם כושר שיפוט תמוה: אתה, יצביעו עלי, לא אובייקטיבי! אינך
יכול לחקור את שאלתך כי הינך גורם בעל אינטרס [באלוהים]! אתה
איש מאמין, איך יכול איש מאמין לחקור את אלוהים ולתהות על
קנקנו...!!! איך יכול להגיע למסקנה אובייקטיבית!
עבדתי פעם, בבל"ל סניף אלנבי 94. הייתי קופאי ראשי ואפילו
הגעתי לקבל קביעות! הייתי בנקאי מוכשר (אם תרצה קופאי מוכשר-
טוב?) וידעתי לנהל כל ענייני המזומנים והמצלצלים של הסניף
ביעילות מופתית - אם נכון הביטוי; ובכל זאת, לא פעם התגלה חוסר
בקופתי עם סגירתה! לפעמים גם התגלה עודף - וזה בעגה המקצועית
חמור שבעתיים, פשוט קשה יותר לפתור בעית עודף מבעית חוסר ומשום
מה... אולם ובשני המקרים, הרי מדובר באי-סדר בקופה! בקופה
כספית... ציבורית של מוסד ציבורי...
בעיית החוסר ו/או העודף תמיד, אך תמיד, היתה נפתרת בסוף היום
הבנקאי, ובדרך כלל אני אישית הייתי מפצח אותה ומשחזר אותה
ומתקן אותה. הבעיה היחידה שסבלתי ממנה במקרים כאלה היתה, מבטם
הזועם של כל עמיתי אנשי חש"ק וחפ"ק ופק"מ ופק"ר... כל מי שיש
לו קשר עם מחלקת עו"ש המלעונה, כי היה חוק בל יעבור שאומר: אין
שיחרור מבית הסוהר, תהיה הסיבה אשר תהיה, עד אשר תיפתר הבעיה
והקופה תתאים! תאר לך את מבטי השינאה של העמיתים האוהבים, כנגד
עמיתם המפגר הסורר (המנייק שלא יודע לעבוד ובשביל זה קיבלו
אותו בבלל) שהודיע על אי-התאמה בסוף היום...
ועכשיו ברגע זה אני מזהה נקודה מעניינת ביותר: לאחר עשרים
ומשהו שנה מעבודתי בבל"ל אלנבי 94 אני שואל: מה אם הייתי שם את
עצמי אז בקטגוריית "קופאי בלתי אובייקטיבי בעל אינטרס"! איך
יכלתי לחקור את עצמי עם נתוני-מפתח מותרים כאלה! האם יש מקום
להגדרה כזאת?
האם מותרת ההגדרה הזו?
תשובתי חיובית לשאלה האחרונה; כן מותרת ההגדרה הזאת ויכול
לתמוך בה בסיס הגיוני בהחלט; ועם זאת ישנה באמתחתי עוד תשובה
משלימה: לא כל המותר - נכון בהכרח. לא כל "המותר" מוביל לדרך
נכונה בהכרח; יש ויוביל אל דרך נכונה, ויש ויתעה את הדרך גם
יבלבל את היצרים הפועלים על אם דרך כזו.
אישית, אני חש ביכולתי לחקור את דרכי אלוהים ולתהות על קנקנו,
למרות ועל אף אמונתי בו. כן, ועל אף אמונתי בו, אני טוען שאני
יכול להגיע לתוצאת מעבדה אובייקטיבית, במהלך חקירתי זו.
מדוע, ובכן, צווינו על עבודת הקטורת? מדוע יש להקריב זבחים,
להעלות עולות... מדוע בכלל כל הפולחן הסבוך הסב סביב הדת
היהודית "הנאורה"! מהו ההגיון של הדרך הזו? תמוה בעיני!
יודע אני בוודאות, שאין לי את הבכורה על הבחישה בשאלה הזאת,
קדמוני בזאת טובים ורבים; הרמב"ם טען למשל, שמקור כל "עבודות
הקודש" הוא בעצם הפולחן הכרוך בזאת, כנוהג מקובל וכדרך שהחליט
עליה הבורא להתקרב דרכה אליו, הבורא החי והקיים; לעומתו טענת
חכמינו הקדמונים היא, שישנו הגיון וסדר אלוקי מאחורי פולחן זה
או אחר! ישנן סיבות לכל פולחן ופולחן, אולם אין אנו יודעים
בהכרח לפענח את הסיבות האלו - כפי שאיננו יכולים לפענח את שאלת
הנפש/הנשמה המצויה בנו... כפי שאיננו יודעים לפענח הרבה
מהשאלות הטבעיות הקשורות בחיינו המלוות אותנו - ומענה אין לנו
עליהן...
לפני מספר שבועות, שמעתי דרשה מסקרנת שמצאתי בה עניין מיוחד,
אודות חוקי "פרה אדומה".
וכך אמרה הדרשה: מן המוסכמות היא שאין אנו יודעים אודות הפרה
האדומה מאומה! ישנם חוקים רבים ונוקשים הכרוכים בפרה האדומה,
אולם אין אנו יכולים להתחקות אחר ההגיון שלהם: בשביל מה לעזאזל
אנו צריכים את הפרה האדומה, ולמה אדומה דווקא! הלכת משה מסיני
אומרת: שאם יימצאו בה שתי שערות (שתי שערות!) לא אדומות, לא
ניתן לכנותה כבר כפרה אדומה, והיא איננה כשרה.
נהוג להשתמש בתורה בנוסח (להלן) המקדם כל חוק וחוק: אלה חוקי
השמיטה... אלה חוקי המצורע, אלה חוקי הפסח... אבל, הדבר
המעניין הוא, שרק בפרשת הפרה האדומה, נוסח זה השתנה, ובמקומו
נאמר: זאת חוקת התורה! זהו המשפט שפתח את חוקי הפרה האדומה:
זאת חוקת התורה: וכאילו כל התורה וחוקותיה "זורמים" אל תוך
הנחל הזה: הכללים של הפרה האדומה... הכללים הנוקשים והבלתי
מובנים בעליל! הרחוקים מכל פרט שניתן להתלות בו הגיון בשר-דמי!
תכונת ה"חוק בלתי מובן", לציין, נאמרה אודות מספר חוקים תמוהים
לכאורה, כמו "הביצים תיקח לך ואת היונה תשלח", "אל תבשל גדי
בחלב אימו", עצם הקרבת הקורבנות...; עם זאת, ניתן ובמהלך בחינת
"הגיון החוקים", להצביע על תכונה אנושית מסוימת - אם תרצה על
חוט אנושי מסוים, ולהתלות בהגיון שבו, קצר יהיה או מתוח...
אולם, נבצר מאיתנו להאחז אפילו בחוט קצר כזה, בכל הנוגע לחוקי
הפרה האדומה; אין לנו שמץ של מושג! ובכל זאת, הטקסט התנכי חורג
ממנהגו דווקא בחוק התמוה הזה, ומקדם אותו דווקא בנוסח התמוה לא
פחות הזה: "זאת חוקת התורה"!
לי אין ספק שישנו מסר שביקשה התורה להעביר לי כאן, ואין הדבר
מקרי; המסר זועק לשמיים...
יש לי הרגשה פנימית, חזקה, שבתוך המסר הזה מסתתרת התשובה, עבור
התמיהה שלי הגדולה בה פתחתי את דבריי: ואם חיסר אחת מכל
סממניה, חייב מיתה! חייב מיתה! ...מדוע בכלל צווינו על עבודת
הקטורת? מדוע יש להקריב זבחים, להעלות קורבנות ועולות... ומדוע
כל הפולחנים הסבוכים הסובבים את הדת היהודית "הנאורה"!
אינני יודע! אני לא יודע.
אבל כן אני יודע: אם אלוהים קיים, אם קיימת יישות זו, ואם
היגעתי, לכאורה, להוכחה חד משמעית אודות קיומה, אזי אין מאושר
ממני! אני יודע ומכיר אודות יישות האלוהים - ולא אחר! בורא כל
העולם! בוראני!
אולם, והשאלה הגדולה היא: האם ברמת היידיעה הזאת ו"גאוותי" בה,
סיימתי את רומני עם הקייס הזה?
לא! זאת התשובה ההגיונית האנושית; "הקייס" לא הסתיים בזאת: אם
הקשר שרק התגלה לי ממשיך, בצורה זו או אחרת, מיוזמתי או מתוך
יוזמת אותה היישות, אזי מוטלת עלי החובה לתת את "הקרדיט"
המתאים ליישות הזאת: את זאת למדנו ממערכת ייחסים אנושית שאין
מי שלא התנסה בה: מערכת יחסים של "הורה-בן". מותר לכל הדעות
לילד לשאול לברר ולתהות, אך מגיע לנקודה בה אמור היילד להסתפק
באימון שלו בהוריו, ולא על שום מה: כי הוכח לו, חד משמעית, כי
הוריו יודעים את מה שאינו יודע, או מה שאינו מסוגל לדעת, או מה
שאינו מורשה לדעת, הכל לפי השיקול הבלעדי של ההורה.
הילד, ואני מדבר על הילד ומדגיש את המילה הזאת (כי במערכת
האנושית, מגיע השלב בה הנקודה זו מתפתחת ומשתנה כתוצאה
מהתפתחות זו; לא כך המערכת האנושית-אלוקית...), ילד זה מקבל את
מערכת הייחסים זו, ומקבל בהבנה ובהסכמה את כל תנאיה; מסיבה
פשוטה אחת: הוא הגיע, בכוחות עצמו, ומרצונו הטוב והישר, לתודעה
פנימית כנה וברורה שאינה מוטלת בשום ספק, מבחינתו: הוריו
אוהבים אותו, רוצים את הטוב שלו, ועמלים ללא הרף להשיגה. זו
אחת התודעות הבסיסייות ביותר, החזקות ביותר, העמוקות ביותר,
הפועלות בנפש האנושית מאז שידעה האנושות את עצמה על האדמה
הזאת.
אם כן, אם ידעתי אני האדם על קיום אלוהים, והנחת קיום זו הפכה
בתודעתי, בשלב מסוים ובתנאים מסויימים, לעובדה מוגמרת ומוסכמת
שאין לי ספק אודותה, אזי, עלי ללמוד את הנגזר מהעובדה הזאת
ולכבד אותו: אני חייב לקבל את מרות "אלוהים" שזה עתה היכרתי
בתודעתי הפנימית הכנה והברורה. אינני מורשה להטיל ספק
"בהחלטות" היישות הזאת, כי אינני יכול להטיל ספק ביישות הזאת:
אולי אינני מסוגל לדעת... אולי אינני מורשה לדעת... הכל לפי
שיקולה הבלעדי של הישות הזאת.
ושוב אדגיש: נתון זה נכון וקיים, גם חובה עלי לאמץ אותו [אחרת
אבגוד בהגיון האנושי...], אך אם התקיים תנאי אחד: אם היכרתי את
עובדת קיום אלוהים בפועל. אם לא נותר לי ספק אודותה. זהו,
לעניות דעתי, המסר המוסתר בפרשת הפרה האדומה, שהגיע אלינו דרך
ההקדמה לפרשה זו: "זאת חוקת התורה"; "דווקא זאת חוקת התורה".
ואם חיסר אחת מכל סממניה, חייב מיתה! חייב מיתה! ברצונו של
בורא עולם עסקינן לא רק בכבודו!
עדין אינני יודע מדוע חייב מיתה. אולי אינני מורשה לדעת מדוע;
ואולי אינני מסוגל לדעת; ואולי כי בורא העולם ציוונו על
הקטורת, מסיבותיו השמורות עימו, ואינני מורשה לשנות או לבחוש
בתוכן מצוותיו, וכל המשנה דמו בראשו, פשוטו כמשמעו.
ושוב, עיקרון הברזל: תנאי בל יעבור לקביעותי האחרונות הוא,
ידיעה אישית וחד משמעית, בקיומה של היישות הנקראת בפינו:
אלוהים. בלי ידיעה זו, מסקנותי אינן תקפות.
הנחות:
אלוהים הוא הבורא שאין דבר בלעדיו וכבודו מלא כל הארץ.
אנו ברואי ה' מצווים להאמין בו, ולהאמין שאין דבר בלעדיו -
היינו שאין מקריות בעולם, שהכל צפוי הכל מהשמיים.
בד בבד, תכלית האדם בבואו לעולם היא, לעבוד, ליצור, להתקדם,
להתפתח על האדמה. האיך?
איך ניתן לגשר בין התכלית הזו של האדם, לבין העובדה שהכל נתון
וקבוע מהשמים? איך העולם אמור להתנהל עם הסתירה הזאת!? הרי
תנאי ראשון להתנהלות האדם הוא אי-תלותו בשום גורם שישפיע על
שיקולו - אחרת אין שום משקל וטעם לשיקולו! אחרת, אין סדר
בהתנהלות האדם והעולם.
פעם ראשונה אני הולך לכתוב משהו שאין לי תשובה עליו, שאינני
מכיר שאינני בקיא בו... הצגתי לעיל שאלה, או בעצם תהייה, ואנסה
לענות עליה בהמשך הטקסט; אנסה - לא יודע אם אצליח; כי, כפי
שהזכרתי, אינני יודע את התשובה.
אני מנוי על קבוצת האנשים המאמינים. אני מאמין בלב שלם ובדעת
צלולה בקיומו של בורא עולם, בקיומו של מנהיג לעולם, אני מאמין
בלב שלם בקיומו של יוצר לעולם.
לא על שום מה אני מאמין בבוראי וביוצרי; כי את "חוויית" האמונה
חוויתי בפועל! כלומר היו לי ספקות - ספקות עיקרייות ועקרונייות
מהזן הכי "קשוח" שמכירים, מהסוג של: או תספק לי תשובה או אניח
מהאמונה שלי, פשוטו כמשמעו! וקיבלתי את התשובה המלאה והמספקת
והפשוטה והמובנת.
פעם שאלתי: איפה הגבול של הייקום שאלוהים ברא? אם אלוהים הוא
בורא העולם - סימן שיש לעולם גבול וגדירות! איך יתכן שישנו
גבול לעולם, לאין סוף... איך אני האדם, עם הכלים (הלא מוגבלים
לדעתי) שאלוהים נטע בי, יכול להבין את הגדרת הייקום? והלה זו
שאלה חוקית, שאלה - תוצר המוח האנושי שאלוהים בעצמו נטע בי;
מותר לי לשאול שאלה כזו, ומותר לי, במקביל, לצפות לתשובה מספקת
ומובנת ופשוטה עליה - שאני האדם אוכל להבין, באמצעות הכלים
העומדים לרשותי.
לא הלכתי עם שאלתי לרב עובדיה יוסף ולא, לשום מחזיר בתשובה -
לא גדול ולא בינוני, הלכתי עם שאלתי לבורא בעצמו, קיצרתי את
הדרך והלכתי אליו ישר; הרי בסופו של דבר, רק אצל היוצר אמורה
להמצא התשובה...
הטכניקה להגיע אליו היתה פשוטה: להיות כן. לחשוב בכנות
ולהתבונן; להתבונן בעץ בים באוויר בטבע, להתבונן במשהו, בבריאה
הזאת: אני יודע עליך הרבה אלוהים, אני מרגיש בך ובהרבה
הזדמנוייות; אני גם אוהב אותך כי אני מרגיש בטוב שבך, אבל חסר
לי עדין פרט, גדול מאוד בשבילי, וקטן ללא ספק בשבילך. אנא ספק
לי את התשובה, עזור לי להבין, זה כל מה שאני מבקש.
והוא נתן לי את התשובה.
המלאה. המובנת. והפשוטה. ולא רק זאת, גם עזר לי להבין אותה,
להגיע אל עומק ההסבר, אל ניתוח הדברים המתבקש... כן, הבנתי את
הגדרת "הגבול" של הייקום. שהוא ברא. הרי רק מי שברא את הייקום
יכול להגדיר אותו ולהעביר את ההגדרה זו לדורשיה. זה היה לפני
כשלוש שנים, כתבתי על זאת מאמר ופרסמתי אותו ברבים; אך לציין,
לא היתה תהודה בעקבותיו... ובלשון המעטה. אני יכול להניח בעצם,
שאף אחד לא הגיע בקריאתו עד השורה האחרונה; לא נדבר על הבנתו
או הנסיון להבנתו... מן הסתם ראו במחבר כאיש תמהוני.
היו לי עוד נסיונות כושלים עם "רשות הרבים"... אולי הלאה
אתייחס אליהם - תלוי בהתפתחות הטקסט.
הייתי רוצה להכין את הבסיס, עליו אניח את השאלה הגדולה, שהצגתי
לפני מספר שורות [איך ניתן לגשר בין תכלית האדם החושב העצמאי,
לבין העובדה שהכל נתון וקבוע מהשמים...] :
"אמונה באלוהים" היא עיקר עיקרי הדת היהודית.
מהי הגדרת האמונה הזאת?
על השאלה זו כן אני יודע לענות, ובאופן ברור וחד משמעי: להאמין
שיש בורא ליקום; להאמין שהבורא הזה הוא אחד ושמו אחד; להאמין
שאין דבר מבלעדיו - היינו שאין מקרייות בעולם, שכל מה שקורה
איתנו בא מהשמיים; להאמין שישנה השגחה פרטית לפרטי פרטים על כל
אחד ואחת מאיתנו; ושוב אחזור על העיקר: להאמין שאין דבר
מבלעדיו.
כשאני בא לנתח את משמעות האמונה, אני מוצא היכן נכשלו הרבה
אנשים וטעו, פשוט טעו בהבנת המהות: "הם" אומרים, איך ניתן
להאמין! איך אתה מבקש ממני להאמין ומצווה עלי להאמין! ולמה עלי
להאמין?
ואני אומר: אכן, אם מדובר במצווה "עיוורת" הרי הם מאוד צודקים;
מדוע עלי להאמין בדבר שאין לי קשר אליו, שאינני רואה אותו,
מדוע עלי להאמין במהות הטעונה הוכחה - לפני עוד שהוכח קיומה!
וכאן הוא מקור הטעות:
אין זה נכון ומקובל להאמין באלוהים לפני שהוכחת את קיומו;
הנכון הוא להוכיח קודם את קיומו, ורק לאחר מכאן להאמין בו.
יתכן וחל אי-סדר בעניין הזה על פני ההסטוריה היהודית; יתכן
וחכמינו ומנהיגינו ז"ל הם היו האחראים הישירים לאי-סדר הזה,
אולם אין זה ישנה מעובדת הברזל המוצקת, ואשנן אותה שוב: קודם
אני צריך להכיר את קיומו של אלוהים בפועל - לא רק מתוך הרגש
והרגשות, ורק לאחר מכאן מגיע שלב האמונה במהות הזו שרק עכשיו
היכרתי; זהו סדר הדברים. זהו הסדר האנושי המקובל; זאת האמת.
אם כן, נשאלת השאלה, ואם היכרת בפועל את עובדת קיומו של
אלוהים, מדוע אתה צריך בכלל להאמין בו? הרי היכרת אותו, ראית
אותו הרגשת בו נגעת בו, למה אתה צריך להאמין בעט שאתה תופס
ביד, למה עלי להאמין במהות העט הזה!
אכן, אם מכירים את מהות האלוהים, האמונה בו כבר מיותרת... זהו
ההגיון האנושי, הנכון, הבריא, הישר המבוסס; אולם וכפי הנראה,
רק האדם יכל לקרוא תיגר על ההגיון הזה, ולשלול אותו! רק האדם
בטיפשותו, בחוצפתו, בחולשתו...
זוהי השאלה הראשונה ששאל משה רבינו את אלוהים, כאשר הכיר אותו:
מה אני אגיד להם? מי שלח אותי אליכם? למה הם אמורים להאמין לי?
למה הם אמורים בכלל להאמין בך? ויש להגיד שאלוהים לקח את שאלת
משה רבינו כדבר מובן ומקובל והגיוני, וענה לו ישירות: אכן, אני
צריך להציג את עצמי בפניהם קודם; אני צריך להראות להם מי אני,
ורק לאחר מכך כל שאר הדברים... זהו סדר הדברים שגם הוא ממרומו
מסכים איתנו, האנשים, עליו.
יש לציין כאן עובדה מאוד חשובה: לפני שאלוהים נתן לבני ישראל
את התורה, ולפני שהתבקשו לעשות אי-אילו מהמצוות הכרוכות בתורה,
הוא, אלוהים, עבר איתם את שלב הניסים הגלויים והאדירים: עשר
מכות מצרים, קריעת ים סוף - על כל הניסים הגלויים הנלווים
למהלך, הענן שליווה אותם... ומהרושם העז הזה שהתקבל, שנטמע,
ניזן אפילו משה רבינו בכבודו ובעצמו; ורק לאחר כל השלבים האלו,
הגיעו למעמד הר סיני וקיבלו את התורה ומצוותיה המחייבות; זהו
סדר התנהלות הדברים.
ובכל זאת... בא הציווי הראשון בתורה, ושוב החזיר את אי-הסדר על
כנו! הרי רק עכשיו ראו בני ישראל את מעשיך, את מהותך, ואתה
אומר להם אני ה' אלוהיך - תאמינו בי! בטח שיאמינו בך, למה שלא
יאמינו בך אם הם חוו באופן מעשי את קיומך! מה מסתתר מאחורי
"מחשבה" זו שמנציחה את "אי-הסדר" בסדר המחשבה האנושי?
אני אגיד לכם מה מסתתר: ניבוי פשוט לטבע האנוש ולמהלך הנגזר
ממנו: כן, אנו מחזיקים בעט ולא מאמינים במהות העט שידינו
מחזיקה בו. כל ההסטוריה של מרד בני ישראל שנכתבה בפירוט בתנ"ך,
מתעדת את הטבע האנושי המוזר הזה. מתעדת את הטבע האנושי הטפשי
זה; מתעדת את אחת הנקודות החלשות ביותר במין האנושי. ניתן אף
להגדיר את הניסיון שעבר אברהם אבינו, כמד לטבע האנושי המוזר
הזה: האם אברהם אבינו נדבק בו או לא? או בניסוח אחר: האם אברהם
אבינו ממשיך ומאמין באלוהים למרות שהכיר מקרוב את אלוהים
ובאופן מעשי? בדיקה זו, כאמור, הינה אבסורדית בפני עצמה; וניתן
לכל הדעות לכנותה כבדיקה לחולשה האנושית... (כידוע, תוצאות
הבדיקה של אברהם אבינו סימנו עוצמה אנושית ניכרת, והגיון
מוחלט. תוצאות הבדיקה העלו את האדם בשלב אחד, לשלב הבא...)
אם כן, נחזור לעובדת הברזל המוצקת, שהינחתי אותה לעיל במלוא
גודלה על השולחן: קודם עלי להכיר את מהות אלוהים, בפועל, ורק
לאחר מכאן אאמין בו. ואם והיכרתי את אלוהים - אין לי למעשה
צורך אחר כך ב"אמונה" בו... אולם אני האדם חלש וצריך לשנן
לעצמי מידי פעם, את עניין האמונה... יש בי צורך עז להאמין בעט
המחזיקה בו ידי...
אם כן, איך מכירים את אלוהים? (איך מאמינים בו)
זה הסוד:
ההכרה באלוהים הינה פרבלגיה! פרבלגיה זו שמורה אך לאנשים טובים
וכנים. פרבלגיה זו תרשה לזכאיה להכיר, הלכה למעשה, אודות קיומו
בפועל.
ההתחברות הזאת עם ההכרה בקיום אלוהים, באה דרך הטוב, והכוונה
לטוב הפנימי הגולמי שרק מי שניחן בכנות עצמית יכול לקלוט
אותה...
אתה יכול להיות רב, אתה יכול להיות רב ראשי, אתה יכול להיות
כהן גדול, אתה יכול להתפלל יום יום שלוש פעמים ללמוד תורה
ומשנה וגמרה ואף ללמוד קבלה, אם אינך ניחן בכנות עצמית פנימית
- אינך מנוי, ועם כל הכבוד, על קבוצת הפרבלגיה האקסקלוסיבית
ההיא...
במקרה של חוסר כנות עצמית, ותהיה אשר תהיה - אתה יכול להשאר אך
עם ההרגשה הזאת: האם יש אלוהים או אין אלוהים? כנראה שיש... או
אולי אולי אין! למה אני אמור להאמין בקיום בורא לעולם לעזאזל?
במקרה של חוסר הכנות העצמית, חייב המחוסר הזה - מה לעשות,
להסתפק בספק, ולהתמודד איתו, לחיות איתו...
ואם הכנות העצמית קיימת, וגם הטיב הפנימי קיים, אזי השאיפה
להכרות אלוהים תשתלב "אוטומטית" בנוף האדם, ותהפוך לעובדה
מעשית בפועל.
אכן יש אלוהים; אני יודע; עדות אישית; ואינני מתיימר להצניע את
המחמאה לעצמי - גם אינני יכול להסתיר אותה... אני טוב במהותי
וכן עם עצמי, ולכן היכרתי את אלוהים. היכרתי אותו! כמו שאומרים
אשקרה... היכרתי אותו ולאו דווקא דרך מסקנות או התבוננות...
היכרתי אותו כדרך שמכיר אדם את חברו. לא במובן ששתיתי איתו כוס
קפה... אך כן במובן ההכרה בפועל. ביקשתי לפעמים לשתף מישהו
בפרטי החוויה הזאת, ככל בשר ודם שיש לו את הדחף הסוציאלי לשתף
את חברו בחוויותיו האינטימייות... והגעתי במקרים מסויימים לידי
מעמד "מביך" עם עצמי, ואני משתמש במילה הנכונה: הוא יגיד עלי,
החבר הזה, משוגע...
מי הוא אלוהים?
אלוהים הוא מהות הטוב. הוא מקור הטוב. הוא ברא את ברואיו על
מנת להטיב איתם. מכאן, ניתן לחבור אליו דרך הטוב. עד כאן
הדברים נשמעים כסיסמאות בעלמא - ואני מודע לזאת; ואם כן מדוע
לא נעבור אל המציאות ונדבר בלשון התכלס התקנית:
שאלה: מדוע כדאי לי לחתור לאמונה, בקיום בורא לעולם?
ואיך אעשה זאת? ע"י התבוננות? שממנה אסיק את המסקנה ההגיונית?
ולמה אינני אמור להתבונן במסקנות מדע מסויים ששולל מכל וכל את
קיום אלוהים? מדוע המסקנות המדעיות "האנושייות" אינן ראויות
להתבוננות?
מדוע עלי להאמין, שביום מן הימים אלוהים נגלה לעיני בני ישראל
בהר סיני, ונתן להם את התורה! ואפילו שתציג בפני סרט ווידאו
מהמעמד ההוא, אני יכול לטעון שזה מבויים!
אכן, זו שאלה מציאותית, הגיונית, אנושית. זו שאלה חוקית, ע"פ
אמות המידה שלי, הדת שלי, והמוסר שלי. ואנסה לענות עליה כאן
ועכשיו.
על פי הנוסחה שלי שציינתי לעיל, אתה מביא כוס מלאה של כנות,
מוסיף לה כמה טיפות של טיב פנימי, והינה יוצא לך מרשם ההכרות
המעשית עם בורא עולם, בפועל. כל איש/ה מוזמן לנסות את המרשם
הזה והתבשיל מובטח! הוא יכיר את אלוהים הלכה למעשה! אדגיש שוב
על זאת: "מנסה המרשם" לא חייב להיות רב או דתי או אפילו מסורתי
ע"מ שהנוסחה הזאת תפעל עליו; הכנות והטיב נמצאים בנפש כל אדם.
לפני מספר חודשים, התקיים דיון פתוח מעמיק באתר גוש קטיף סביב
נושא חביב וחם: ישראל. ישראל והסכנות הקיומייות שלה. השתתפו
בדיון הזה אנשים משכמם ומעלה, דיברו אמת חשבו אמת הירהרו רק
בשפת האמת; כל אחד ניסה להגיע אל האמת שלו, וכולם, כולל כולם,
הונעו ע"י מטרה אצילית אחת ויחידה: איך נהדוף את הסכנות
העומדות בפניהן ישראל.
גם אני השתתפתי בדיון הזה שנסחף מטבעו אל עבר הרבה נושאי משנה
- כולל נושא האמונה בקיום אלוהים; לציין, שמספר המשתתפים הלא
מאמינים בקיום אלוהים עלה על אלה המאמינים - ואני בתוכם.
בשלביו האחרונים של הדיון, העליתי לדיון את המילים האלה:
.. "... פגשתי באשכול הזה בכנות, במהות הכנות, בכמוייות
מסחרייות. פגשתי בהרבה טיב וטוב. פגשתי בכוונה פנימית שפניה אל
הטוב ורק אליו.
בתוך ים שלם סוער של אינטרסים של צינייות... ולפתע אתה צף על
אי קטן של כנות."
בהמשך הדברים שכתבתי, הבאתי מספר דגימות מההודעות הכנות של
האנשים שהשתתפו בדיון, וכך כתבתי בהמשך:
.. "...זו היתה רק דוגמית קטנה אחת, שנלקחה ממשטח הכנות
שבנה את האשכול הזה... אלה אנשים חיים כנים וטובים. הם גם
יפים. הם רוצים את הטוב לישראל, ולעמם וליהדותם. כנות זו,
בדרגה כזו, חייבת להתחבר למקור הטוב, לבורא. מנסיוני האישי אני
יודע את זאת, ואני שם את כל הביצים שלי כאן: לי אין ספק שנוצר
כאן פתח להתחברות פעילה... מה יהיו תוצאות ההתחברות הזאת?
אינני יודע. אין לי שמץ של מושג."
ואפילו כתבתי בהמשך ההודעה ההיא, את התפילה הבאה:
.. "...אנחנו זקוקים לך אלוהינו. היגענו כן לנקודת השפל.
היגענו לגדר את עצמינו בשביל להסתתר מאימת האוייב, ואנו נתבעים
לתת את הדין בפני אומות העולם על מעשה הגדר הזה. היגענו למצב
שאין בכוחינו לקבל החלטה הקשורה בנו בביטחוננו מבלי אישורם של
אומות העולם. אין אנו חיים בביטחה בביתנו, אין אנו בטוחים גם
בתוך הרחוב שלנו, בתוך משכננו. איבדנו את ביטחוננו בעצמינו;
איבדנו את ביטחוננו במנהיגינו. היגענו למצב בלחשוד בראש
ממשלתינו, ואם כן הוא ראוי אוי לנו, ואם אינו ראוי ועלילה היא
אבוי לנו. אתה טוב אלוהים, ואתה נותן פתח של אולם למי שפותח לך
פתח של מחט... ניסינו כאן [בדיון הכן הזה] לפתוח פתח כזה
אלוהים; לא יודע אם הצלחנו, אך ניסינו. אנא אלוהים, היגענו
לשפל המדרגה, ואין לנו כבר לסמוך, לא על כוחינו ולא על
תבונתינו, כולם כאחד התנפצו לרסיסים ולא עמדו למבחן בשעת מעשה.
אין לנו לסמוך אלא עליך, מקור הטוב, הטוב והמטיב לכל. אנא, אתר
את פתח המחט שלנו, אנא ראה בו כפתח רחב של מחט, יודעים אנחנו
שאינו מגיע גם עד לכאן. אנא, הראה את גדולתך לאנשים הכנים
שבעמך, הם הראויים ראשונים להכיר בך. אנא, הראינו כבר בנחמת
ציון, הגיעו מים עד נפש אלוהים, הגיע הזמן אלוהים. הגיע הזמן
אלוהים."
את ההודעה הזו כתבתי בדיון שהתנהל באתר גוש קטיף, ב-8/3/04.
[אנא, שימרו לעת עתה את עניין ההודעה הזו בסטנד ביי...]
במקביל,
אני כותב, מזה מספר שנים, במספר פורומים ישראלים. בד בבד, אני
שותף גם לרב-שיח אינטלקטואלי, המתנהל דרך הדוא"ל הפרטי,
ומנויים עליו אנשים רבים ומכובדים משכמם ומעלה; עוד"ים
פרופסורים דוקטורים ודוקטורנים (מישהו יודע את ההבדל?), וגם
אנשים מן השורה כמוני, שאינם נושאים על שכמם שום תואר, מלבד
עטם ו/או מקלדתם.
התכונה הבולטת השולטת ברב-שיח הזה היא גיוון נושאיו; דנים על
פילוסופיה, חברה, על הסטוריה על ישראל על אקטואליה, פעם פותחים
דיון על פוליטיקה, ולפתע פתאום - דיון צבאי שכל כולו על החווה
הסינית - הופך לדיון פילוסופי לכל דבר! דיון רב גווני, שולחן
מעניין ומרתק.
ברצוני לציין שוב את מעלת המשתתפים האנטלקטואלית, ולא רק כי
רוצה להחניף לעצמי כאחד המשתתפים... אלא מתוך הרושם העז
שהותירו בי החבר'ה האלה: לא פעם ראיתי בעצם קבלתי את הודעות
הדיונים בתיבת הדוא"ל שלי - כמחמאה אדירה בפני עצמה... כתעודת
הצטיינות אנטלקטואלית ומאחת האוניברסיטאות היותר נחשבות
ויוקרתיות...
פעם קיבלתי מחמאה מזקן [זקן, במשמעות כבוד אנטלקטואלי]
המשתתפים, תוך כדי דיון, בגודל של פיל... ומראש הכנופייה
בעצמו, מחוש חש הנחש! אני רוצה להביא חלק ממנה, ויש לי סיבה
שאכריז עליה לאחר כך:
"אלברט ידידי,
בכל שנות חיי היו רק שלושה אנשים שאיתם יכולתי לקיים תקשורת
אינטליגנטית בתנאי שיוויון: X, X, ואתה.
כן אתה!
כשאני קורא את דבריך או כותב אליך ,אני מרגיש שמדובר בשיח
בסגנון "אני - אתה" במובן שעליו כתב מרטין בובר בפילוסופיה
הדיאלוגית שלו."
עד כאן לשון המחמאה שקיבלתי מהאיש של הפורום, מאיש-מפתח של
הפורום; דרכה אבקש ללמד על רמת האימון האינטלקטואלי שרחשו לי
בפורום יוקרתי זה.
ומעניין לעניין באותו עניין: בתחילת מאי השנה, הזדמן לי מקרה
מעניין עד מאוד. מקרה שדרכו אוכל להסביר גם להציג את מעשה
אלוהים חיים. מקרה שניתן להכיר דרכו את הבורא בכבודו ובעצמו!
מקרה, שניתן להוכיח דרכו את קיום אלוהים. כוונתי היא להמציא,
דרך המקרה הספציפי שנקלעתי אליו, הוכחה חד משמעית לקיום אלוהים
- ואינני מדבר על הוכחה רוחנית או פילוסופית ידידי, אני מדבר
על הוכחה מעשית, פיזית, שתספק האדם החי במאה הזאת; אדם מודרני
שיש לו יידע מספיק ובסיסי אודות המדע שהגיע עד הדור הנוכחי.
לא ביזבזתי זמן, שלפתי את המקלדת ותיארתי את המקרה; ולא חשבתי
פעמיים: שלחתי עותק מהמכתב אל חלק ניכר מחברי הפורום
האקסקלוסיבי ההוא שאני מנוי עליו. לארבעה עשר מכותבים; חלק מהם
השתתף בדיון ההוא באתר גוש קטיף שתיארתי לעיל, על הסכנה הנשקפת
לישראל, שהכנות אפפה את אותו הדיון...
המכתב נשלח גם אל חוש חש הנחש - ידידי הדוקטור שחלק לי את
המחמאה שהזכרתי לעיל. רוב מכותבי, לציין, אינם מאמינים
בתיאוריית האמונה, כהיא זו, מיסודה, וככאלה ניסחתי את פנייתי
אליהם; התחשבתי מאוד בקיבולת האינטלקטואלית הבלתי סבלנית שלהם;
אביא להלן את נוסח ההקדמה, שקידמה את הפנייה במקור:
"אם יבוא אלי מישהו ויטען בפני שהוא אלוהים, וכהוכחה לקיומו
יגלה לי מה עומד לקרות מחר בשעה 3.42, ובהנחה שלמחרת בשעה 3.42
אכן יתקיים באופן מדויק מה שאמר, אני אטען בפניו שהוא רמאי
ואכתירו במקביל ככזה.
הידע הוא פונקציה של חשיבה הנגזרת ממנו תכונת הניבוי, המדויק
יותר והמדויק פחות - תלוי ברמת הידע שהיגיע אליו החושב. בוודאי
שניתן לנבא מה יכול לקרות מחר ומה יכול לקרות בשנה הבאה,
ובדיוק מקסימלי שמגיע לרמת הדקה והשנייה של הניבוי - לא רק
התאריך המשוער.
מותר לי להניח, שקיימות יישוייות אינטלגנטייות בעולם החיצון,
שעברו את האינטלגנציה האנושית במליוני שנים, והגיעו לידי יידע
טכנולוגי, המאפשר להם לחשב/לנבא את המתרחש, בסביבתינו למשל,
ברמה מקסימלית. אם כן, האם נכתיר אותם, אנחנו האנשים כאן,
כאלוהים?
לא! לדעתי לא! כי אלוהים איננו ישות שיכול לעשות את מה שאני לא
יכול לעשות; כי מה שאיני יכול לעשות היום, אולי אצליח לעשותו
מחר...
אני יכול לשלוט בתנאי הסביבה שחי בה באופן מקסימלי, ע"י פיתוח
הידע שברשותי עד כדי הבנה מדויקת לסביבה שלי. שליטתי זו יכולה
להגיע עד לרמה שאני קורא לה היום "ניבוי"; אולם הידע הזה תמיד
ותמיד יהיה כפוף לתנאי הסביבה הקבועים שאני חי בתוכם; ואפילו
תורת האיבולוציה כפופה לתנאי הסביבה [הקבועים] - הברירה הטבעית
על שלושת תנאיה מתקיימים אך בסביבה הטבעית [הקבועה מראש];
כלומר רק אם יבוא אלי מישהו, ויוכיח לי קבל עם ועדה, שליטה
בתנאי הסביבה הקבועים שאני חי בהם ומכיר אותם, רק אז אכתיר
את ה"מישהו" הזה כאלוהים. זאת לא תהיה רמאות זאת תהיה אמת, כי
אפילו החייזר האינטלגנט שיכל לנבא [לכאורה] ולדייק בנבואותיו,
הוא חישב את נבואותיו בתוך תנאי הסביבה הקיימים; הוא לא שינה
את תנאי הסביבה הבסיסיים [הקבועים].
מכאן, אנו מגיעים למסקנה נדרשת אחת, שמתקבלת על דעתינו ועל
ההגיון: שינוי מכוון ומתוזמן באחד מתנאי הסביבה
הקבועים, מלווה בהודעה מראש מטעמו [הגורם שנקרא לו
"אלוהים"] המכריזה על שינוי זה, הינו הוכחה מספקת לקיום
אלוהים, הטוען לכתר הבורא..."
עד כאן ההקדמה שקידמה את פנייתי לנמעני, בה הצגתי תנאי בל
יעבור להוכחת קיום "בורא" או "יוצר": רק "הוא" יכול לתפעל
ולתזמן את תנאי הסביבה הקבועים. רק הוא, יכול לשנות,
בניגוד לנהוג - בניגוד לדרך הטבע הידועה לנו; רק בורא יכול
לשנות את תנאי הסביבה הקבועים. זאת בכפוף לעוד שלושה תנאים
הכרחיים נלווים :
1- בתנאי שיודיע [הגורם הטוען לכתר אלוהים], מבעוד מועד, על
מהות השינוי שהוא עומד לבצע [שינוי שהוא מנוגד לדרך הטבע].
2- ובתנאי שיודיע על המועד המדוייק לביצוע השינוי.
3- ובתנאי שיתאפשר חופש זמן ופעולה לצופה מהצד שיבדוק, בזמנו
החופשי, ובאמצעים שיבחר, את "הדבר הקבוע" עליו יתבצע השינוי
המיוחל. בדיקה זו ומטבעה, אמורה להתבצע כמובן, לפני מועד ביצוע
השינוי המתוכנן - לכאורה.
העניין דורש הסבר, ואיעזר בדוגמא להסבר שלי. אתן לכם דוגמא
ל"שינוי" מסוג כזה: האדם נוצר מחיבורם של 23 זוג כרומוזומים;
ובתוך הגרעין של כל תא ותא, אנו מוצאים 46 כרומוזומים המספרים
למעשה את סיפורו של האדם, את צבע עיניו, את התכונות הגנטייות
שלו...
ידוע לנו עוד שהכרומוזום הזוגי מס' 23 הוא האחראי בין היתר על
סוג המין.
נניח עכשיו שיש לנו אישה הנמצאת בהריון, ויש לנו אישור
מהגניקולוג שעשה לה בדיקת אולטראסאונד, שמין העובר הנושאת אותה
אישה הוא ממין נקבה.
יותר מזאת: נניח שאותה אישה עברה בדיקת מי-שפיר, והתשובה
שהגיעה מהמעבדה, אישררה גם את בדיקת הגניקולוג: 46XX, כלומר
העובר הוא ממין נקבה במאת האחוזים! התוצאה מתבססת על בדיקת
התאים של העובר הנמצאים בתוך מי השפיר והמייצגים את כל תאיו,
ומליוני תאיו לא יכולים להטעות... אינני יודע כמה תאים ישנם
באדם, מליונים של תאים... כלומר, כל תא בגוף הקטן של העובר
הנושאת אותה אישה עדין ברחמה, מעיד על המין שלו: היא נקבה. כל
תא ממליוני התאים של העובר מעיד על המין שלו: נקבה היא; (XX).
אם כן, יש לנו נתון קבוע: מין העובר הנושאת אותו האישה, הוא
דוגמא לקבוע אחד מתנאי הסביבה הקבועים. זה הטבע; האדם נולד
זכר או נקבה, והמין שלו נקבע מרגע היווצרו, מהתא הראשון שנוצר,
מ- 23 כרומוזום שנשא זרע האב, ו- 23 כרומוזומי הביצית של האם -
עוד לפני שהתחלק לשני תאים, וכך מרגע הפגישה בין הזרע והביצית
והיווצרות התא הראשון, נקבע מין האדם: זכר או נקבה, XY (זכר)
או XX (נקבה). לאחר מכאן מתחיל התא הזה במלאכת הייעוד שלו
ליצירת אדם, ומתחיל להתחלק לשניים לארבע... למליוני תאים
הנושאים את זהות אותה האינפורמציה של התא הראשון; כך שאם היתה
לנו עדות אחת, לאחר היווצרות התא הראשון, אודות מין העובר
שעומד להתהוות, הרי ולאחר מכאן, עדות זו תשכפל את עצמה, ותגיע
לקהילת עדים אסטרונאוטית... למליוני עדוייות זהות וברורות: זכר
או נקבה! XY או XX.
עובדה: הישות שביכולתה לשנות את הקבוע הזה, דהיינו לשנות את
מין העובר לאחר שנוצר (לאחר שנודע לנו בוודאות את סוג המין
שלו), עם הודעה מוקדמת ומתוזמנת מראש אודות השינוי; יישות זאת
ובהנחה שאכן אמרה ועשתה (הודיעה על כוונת השינוי ושינתה הלכה
למעשה את מין העובר), יישות זו היא הבורא בכבודו ובעצמו.
המקרה שנקלעתי אליו, זהה למכביר לדוגמא שהבאתי, גם המשקל שלו
זהה. [אני נמנע מלזהות את המקרה, כי אין באמתחתי, עדין, אישור
לפרסם אותו ברבים. את יידוע ארבעה עשר נמעני אודות המקרה,
עשיתי משיקולי ועל אחריותי האישית] .
אם כן, ולאחר שיגור המכתב לארבעה עשר מכותבי, מכתב שכלל את
ההודעה על המקרה הספציפי, נותר אך שלב אחד לעבור: לבדוק את
אמיתות ההודעה. היינו, שמכותבי יבדקו ויאמתו בעצמם, ובזמנם
החופשי, את אמיתות ההודעה. אם נחזור לדוגמא שהבאתי, ולשלושת
התנאים ההכרחיים שציינתי לעיל, שחייבים להתקיים בבדיקה מעין
זו, אזי זוהי תמונת מצב העכשווית בא אנו נמצאים, לאחר שיגור
המכתב שכלל את ההודעה, לארבעה עשר הנמענים:
1- התקבלה כבר הכרזה מוקדמת, מהגורם הטוען לכתר אלוהים,
אודות מהות השינוי בפועל, המנוגד לדרך הטבע. [בדוגמא שלנו:
העובר הנושאת אותו האישה, ושזיהו אותו כעובר ממין נקבה, הן
באולטראסאונד והן באמצעות בדיקת מי-שפיר, ייוולד זכר]
2- גם התנאי השני נכלל בהודעה: מועד הביצוע המדוייק.
[בדוגמא: עד לדקה האחרונה לפני הלידה; או אז ישתנה מינו וייהפך
לזכר]
וכאמור, נותר לעבור רק את השלב השלישי. אחזור ברשותכם על
הנקודה השלישית שציינתי לעיל:
3- ובתנאי שיתאפשר חופש זמן ופעולה לצופה מהצד שיבדוק [לאמת],
בזמנו החופשי, ובאמצעים שיבחר, את "הדבר הקבוע" עליו יתבצע
השינוי המיוחל. בדיקה זו ומטבעה, אמורה להתבצע כמובן, לפני
מועד ביצוע השינוי המתוכנן - לכאורה. [בדוגמא שלנו: לאמת
שאכן ברחמה של האישה עובר ממין נקבה, ולהיות עד בשעת הלידה,
ללידת העובר ולמינו. (שאמור ע"פ ההכרזה, לכאורה, להיות זכר)]
ארבעה עשר מכותבי קיבלו את המסר [המכתב], על כל ההסבר הנלווה
אודות המקרה הספציפי, ובנוסף קיבלו ממני הזמנה פתוחה, לקיים
את התנאי השלישי ההכרחי: שיבדקו בעצמם את הבדיקה המוקדמת,
בזמנם החופשי, ובכלים שיבחרו.
עובדה מעשית: אף נמען מארבעה עשר נמעני לא קיבל את הזמנתי.
לציין, ארבעה מכותבים כן טרחו לענות לפנייתי: אחד פיקפק
בצינייות בתוכן המכתב, אחד פיקפק ברצינות בתוכן המכתב, ושניים
קולם צף, בין פיקפוק רציני לציני.
לציין, שזקן המשתתפים ברב שיח האנטלקטואלי, זה שנתן לי את
המחמאה ההיא, היה אחד המכותבים ברשימת הארבע עשרה, ולא היה
מתוך ארבע המכותבים שטרחו לענות... שומה עלי להניח,
שאי-התייחסותו נזקפת דווקא לכבוד האנטלקטואלי שלמרות זאת
הוא רוחש לי... למרות רגע החולשה האנטלקטואלי שהייתי שרוי בו,
ומתוכו כתבתי את מה שכתבתי, ופניתי אל מי שפניתי...
ובכל זאת, הייתי רוצה לציין שוב את המחמאה האנטלקטואלית שלא
מזמן שלח לי; כאן זה מקומה ולו לצורך ניתוח הדברים שאני עומד
לעשות:
"אלברט ידידי,
בכל שנות חיי היו רק שלושה אנשים שאיתם יכולתי לקיים תקשורת
אינטליגנטית בתנאי שיוויון: X, X, ואתה.
כן אתה!
כשאני קורא את דבריך או כותב אליך ,אני מרגיש שמדובר בשיח
בסגנון "אני - אתה" במובן שעליו כתב מרטין בובר בפילוסופיה
הדיאלוגית שלו."
על סמך העובדות המצוייות עד לרגע זה, שומה עלי הרגע לקבוע, כי
המחמאה שקיבלתי לא מזמן מאותו האיש, נכתבה ברגע חולשה
אנטלקטואלי שהיה שרוי בו, ומתוכו כתב את מה שכתב, ופנה אל מי
שפנה...
ואולי אולי הוא יסביר את "התנהגותי האנטלקטואלית" על הסתירות
שאפיינו אותה [כמעשה העגל שבפנייה האחרונה], כפיצול של אישייות
אנטלקטואלית.
אני הולך לציין כאן מספר נוסחאות, שציינתי אותן לעיל
כ"עובדות"; שהעזתי לקרוא להן "עובדות". הבה נתבונן בהן שוב,
וננסה לנתח אותן לאור ההתפתחות של המכתב לארבעה עשר הנמענים
שהזכרתי, ולאור התנהגותם שתיארתי בנידון.
.. כשאני בא לנתח את משמעות האמונה, אני מוצא היכן נכשלו
הרבה אנשים וטעו, פשוט טעו בהבנת המהות: "הם" אומרים, איך ניתן
להאמין באלוהים! איך אתה מבקש ממני להאמין ומצווה עלי להאמין!
ולמה עלי להאמין?
ואני אומר: אכן, אם מדובר במצווה "עיוורת" הרי הם מאוד צודקים:
מדוע עלי להאמין בדבר שאין לי קשר אליו, שאינני רואה אותו,
מדוע עלי להאמין במהות הטעונה הוכחה - לפני עוד שהוכח קיומה!
וכאן הוא מקור הטעות: אין זה נכון ומקובל להאמין באלוהים לפני
שהוכחת את קיומו; הנכון הוא להוכיח קודם את קיומו, ורק לאחר
מכאן להאמין בו .
... קודם אני צריך להכיר את קיומו של אלוהים בפועל - לא
רק מתוך הרגש והרגשות, ורק לאחר מכאן מגיע שלב האמונה במהות
הזו שרק עכשיו היכרתי; זהו סדר הדברים.
... אם מכירים את מהות האלוהים, האמונה בו כבר מיותרת...
זהו ההגיון האנושי, הנכון, הבריא, הישר המבוסס; אולם וכפי
הנראה, רק האדם יכל לקרוא תיגר על ההגיון הזה, ולשלול אותו! רק
האדם! בטיפשותו, בחוצפתו, בחולשתו...
... מדוע כדאי לי לחתור לאמונה, בקיום בורא לעולם? ואיך
אעשה זאת? ע"י התבוננות? שממנה אסיק את המסקנה ההגיונית? ולמה
אינני אמור להתבונן במסקנות מדע מסויים ששולל מכל וכל את קיום
אלוהים? מדוע המסקנות המדעיות "האנושייות" אינן ראויות
להתבוננות?
... אנו מחזיקים בעט ולא מאמינים במהות העט שידינו מחזיקה
בו. כל ההסטוריה של מרד בני ישראל שנכתבה בפירוט בתנ"ך, מתעדת
את הטבע האנושי המוזר הזה. מתעדת את הטבע האנושי הטפשי זה;
מתעדת את אחת הנקודות החלשות ביותר במין האנושי.
ניתוח הדברים לאור העובדות המצויות בשטח:
יש בידינו רק שתי עובדות בשטח, שאין ספק אודותן: הזמנתי 14
אנשים חושבים וספקנים, לבוא ולבדוק את מציאות אלוהים; ואף נמען
מארבעה עשר נמעני קיבל את ההזמנה הזו .
שאלה: מדוע? מדוע לא קיבלו את הזמנתי? הרי המזמין, אני, מנוי
על אנשים "חושבים" כמוהם שכבר הכירו, בעבר הלא רחוק, ואין כאן
מקום לטעות בזיהוי המזמין ומוצא ההזמנה; הנטייה לחשוב "לבזבז
זמן על דבר בעלמא" אינו מבוסס דיו כאן... והרי לא מדובר בהזמנה
לשמיעת דרשה או הרצאה שדרכה יסיקו מסקנות... מדובר בהזמנה
לבדיקה אנושית פיזית מעשית!
מדובר באנשים סקרנים; מדובר באנשים חושבים משכמם ומעלה, שלא
ניתן "לעבוד עליהם" בטרוק כזה או אחר...
מדובר באנשים ספקנים, שלבטח יודעים להפריך נוסחה בלתי מבוססת,
ואמורים במקביל לכבד נוסחה מבוססת- תהיה אשר תהיה! לפני מספר
עשורים, דובר במלוא כובד הראש בפורומים מדעיים רמי מעלה, על
מצב של המצאות אלקטרון בשני מקומות באותו פרק זמן; דובר על
התכנות חתול מת וחי באותו פרק זמן, דובר על תיאוריה מעשית של
ריבוי עולמות- כל פוזיציה והעולם שלה; היום מדברים על היתכנות
מצב של העברת חפץ ממקום למקום אחר בלי להצטרך לשום יחידת זמן!
14 מכותבי הספקנים, מכירים ולבטח בנכונות הנוסחה הראשונה,
כנוסחה לוגית: אם מוכחה עובדת קיום אלוהים, אזי אלוהים קיים.
אם כן, מדוע לא נענו להזמנה?
תשובה [תשובתי]: זהו אבסורד .
מוכרים לי עוד מספר אבסורדים: יש מי שמחזיק בעט ולא מאמין
במהות העט שידו מחזיקה בו; חטא אדם הראשון, נהוג לקרוא לו חטא,
אולם ולענייות דעתי הוא האבסורד הראשון שנוצר על האדמה; הוא
אבסורד יותר מאשר חטא! חטא דוד המלך עם בת שבע הינו אבסורד
גדול עד מאוד. נטיית שלמה המלך, החכם באדם, להרבות בנשים
והתעלמותו מהציווי האלוהי הישיר- הינו אבסורד! הרי שלמה המלך
גם אביו הכירו את אלוהים בפועל, הם היו נביאים! איך יכלו
להתעלם מדבריו?! מרד בני ישראל במדבר על פני ארבעים שנה היה
אבסורד: כל יוצאי מצרים הכירו את אלוהים בפועל! מצאו את המן
במדבר מידי יום ביומו, מצאו אוכל שנבט מכלום; ראו במו עינהם
איך ים נפתח ומתהווה בתוכו יבשת שהולכים בתוכה 600,000 איש!
ראו איך מופק מים מסלע; מלבד הנסים הגלויים שנעשו במצרים לנגד
עינהם: ראו איך הברד אוכל כל חלקה טובה אצל המצרים- אך בחלקתם
לא נוגע; ראו במו עינהם את הנילוס הופך לדם אדום, אך הכוס שלהם
נשאר עם מים צלולים וטעימים; הכירו בפועל את אלוהים, הבורא
הטוב והמטיב להם ולבניהם; וכל זה לא הפריע להם מלעשות עגל
ולהשתחוות לו: זהו אבסורד. זה גם חטא, אך שם התואר המקדים לו
הוא, אבסורד; אולם, ולפני זה וזה, נשמר מקום כבוד לחולשה! החטא
והאבסורד נולדו בעצם מהחולשה. החולשה בלקחת החלטה שיש בה משום
אבסורד; החולשה בלחשוב באופן בלתי הגיוני בעליל, באופן טפשי,
באופן אבסורדי.
אני מכיר ולהבדיל עוד אבסורד- לא אנושי, אך מוכר לנו האנשים
כאבסורד; והוא הוא האבסורד שפתחתי בו את דברי: איך ניתן לגשר
בין תכלית האדם, לבין העובדה שהכל נתון וקבוע מהשמים!
קיימת למעשה אימרה "הכל צפוי והרשות נתונה" שמתיימרת להסביר את
התופעה הזו, אולם אינני מבחין בהסבר שבה; כן היא באה להציג את
העובדה עצמה- טעונת ההסבר.
אישית, אני מכיר באבסורד הזה, ואני נותן לו, לעניות דעתי, את
הכינוי המתאים: אבסורד! כי הרי אמורים להיות שני מצבים
תכליתיים בלבד, לא שלושה: מצב ראשון בו בורא עולם מתערב באופן
מוחלט (ישיר) בנעשה בעולמו, וכופה על ברואיו את רצונו, או מצב
שני בו מחליט בורא עולם לא להתערב ולהותיר את מלוא ההחלטות על
האחרייות הנגזרת מהן לברואיו; ולדעתי, המצב השני הוא הוא המצב
בו העולם שלנו אמור להתנהל: מצב בו האדם יקח את מלוא השליטה על
ההגה, וכל החלטות בכל תחום יהיו שלו, ואך שלו; אחרת מה היא
אחריותו של האדם, ומהו תוקפה!
התבוננות בטקסט שכתבתי עד עכשיו, עזרה לי לרדת אל עומק
הנושא... וכך העולם אומנם מתנהל רבותי: האדם הוא הגורם היחיד
האחראי על מעשיו בעולם הזה. הוא היחיד המחליט איך להתנהל,
והחלטותיו הן רק שלו ואך שלו, לטוב ולרע. זה לא מה שאלוהים
ביקש, כאשר ברא את העולם:
ביקש אלוהים לתת לאדם שברא, מהטוב שבאמתחתו. ביקש להנהיג מערכת
פשוטה של נתינה: שהאדם יקבל את הטוב מאיתו ויהנה ממנו, ובשביל
מערכת חד-כיוונית כזו לא היה צורך לאדם בלהפעיל מנגנון שיקול
ו/או החלטות; אולם ועל מנת לפתוח בפניו עוד ערוץ של הנאה, אם
תרצה- על מנת למנוע מהאדם את התחושה המעיקה של "מקבל לחם חסד",
השאיר לו את אופציית הבחירה החופשית פתוחה, והרי מי הוא הטיפש
אשר יפעיל שיקול מעין "לקבל את הטוב או לדחותו"! עצם השיקול
הינו אבסורדי במהותו! אולם וכפי שהזכרתי לעיל, רק האדם יכול
לקרוא תיגר על ההגיון הנכון, ולשלול אותו! רק האדם, בטיפשותו,
בחולשתו... האדם הוא אשר יצר את האבסורד.
ואכן, ובהזדמנות הראשונה האדם קרא תיגר על ההגיון הישר, ועצם
עיניו בפני האבסורד שנוצר; וגם תגובת הבורא לא איחרה להגיע:
החלטת להשתמש באופצית הבחירה החופשית, וכך יהיה! וגם אני מושך
את המדינייות שלי הקודמת: אינני מתערב יותר בנעשה בעולם
במתכונת שעברה [מערכת נתינה בכיוון אחד], אלא ומעכשיו,
התערבותי תהיה במתכונת מוצפנת שאין בכוחו של האדם לפענח אותה,
וזאת מהסיבה הפשוטה להלן: אם התערבותי תהיה ישירה, לא תהיה
תכלית להחלטות האדם. חייב האדם להשתחרר ממערכת השפעה ישירה, על
מנת שיוכל להפעיל מערכת שיקול עצמאית משלו, שעליה יבסס את
החלטותיו.
...ובכל זאת, הוא, הבורא, הרשה למתי מעט להציץ, אל תוך
ההתנהלות המוצפנת הזו ולפענח, באופן חלקי את מצפוניה. זוהי
סגולת האנשים שידעו להתחבר עם מקור הטוב, כל אדם והטוב שלו
והחלק שלו.
לכן השתמשתי לעיל במילה "סוד", כאשר גיליתי את הדברים האלו:
ההכרה באלוהים הינה פרבלגיה! פרבלגיה זו שמורה אך לאנשים טובים
וכנים. פרבלגיה זו תרשה לזכאיה להכיר, הלכה למעשה, אודות קיומו
בפועל.
ההתחברות הזאת עם ההכרה בקיום אלוהים, באה דרך הטוב, והכוונה
לטוב הפנימי הגולמי שרק מי שנייחן בכנות עצמית יכול לקלוט
אותה...
אתה יכול להיות רב, אתה יכול להיות רב ראשי, אתה יכול להיות
כהן גדול, אתה יכול להתפלל יום יום שלוש פעמים ללמוד תורה
ומשנה וגמרה ואף ללמוד קבלה; אם אינך נייחן בכנות עצמית
פנימית- אינך מנוי, ועם כל הכבוד, על קבוצת הפרבלגיה
האקסקלוסיבית ההיא...
זהו חוק ההכרה בקיום אלוהים. זהו הבסיס עליו מונח ייחסי
הגומלין בין הבורא לברואיו; זוהי הדינאמיקה של יחס גומלין זה.
...לפעמים, החוק הזה מופר; הדינאמיקה הזאת משתנה. אינני יודע
את הסיבה, אם-כי אני יכול רק לשער אותה:
בהרבה הזדמנוייות קרה הדבר: ביציאת מצרים! לא כל יוצאי מצרים,
מותר להניח, היו כנים וטובים עד כדי להכיר מעשית את אלוהים
ומעשיו באופן גלוי וברור! גם בתקופת מלכי ישראל הופר החוק הזה,
ובעוד תקופות אחרות.
השערתי מתקרבת להשערה הניזונה ממידות בשר ודם: מידת בשר ודם
היא, להעניק דברים לפנים משורת הדין (מתנות, חנינות,
הזדמנוייות...) ובנסיבות מסויימות, כאשר אנו עומדים בפתחה של
תקופה חדשה או עידן חדש...
הפעם האחרונה שהופר החוק הזה היה ב-6 במאי השנה, כאשר נקבעה
עובדת שיגור המכתב לארבעה עשר נמעני. אני תפילה שהשערתי הינה
נכונה, ואנו עומדים פתח תקופה חדשה ויפה.
הייתי רוצה לסכם את ההתפלגות היהודית, לאור המצבים שפגשנו בהם
לעיל:
.. יש מי שהכיר את אלוהים בפועל, והתחבר אליו כפרויקט אישי
ומיוזמה אישית, דרך הכנות שבו, דרך הטוב הפנימי שבו; אנשים אלו
עומדים בכל דור ודור בראש הסולם האנושי. ניתן להניח, שאבותינו
אברהם יצחק ויעקב ונביאינו נמנו, לא במקרה,על הקטגוריה הזו.
ניתן להניח שהגיעו בכנותם ובטיבם הפנימי לדרגה כזו, בה ראה
הבורא ששיתופם במקור הטוב שלו, הינו פועל נגזר ממהותם הטבעית .
.. יש מי שהכיר את אלוהים בפועל, לא מיוזמתו האישית גם לא
בהכרח מתוך הכנות שבו... אלא, וניתן להגיד שנמנה על ברי המזל
של הדור בו החליט הבורא משיקוליו שלו, להפר את חוק ההכרה בקיום
אלוהים [התערבות במתכונת גלויה- לא מוצפנת]. נמנים על הקטגוריה
הזו למשל, הדור של יציאת מצרים; אותו הדור מייצג נאמנה את
ההתפצלות בקטגוריה הזו:
א - כל אנשי הדור שמחו על שנפל חלקם להכיר את אלוהים חיים,
מעשיו וניסיו הגלויים. עצם החריגה מתנאי השיגרה, מעיר את לב
האדם, שרואה בו גירוי רצוי... אולם ברגע ו"חריגה" זו הופכת
בשלב מסוים לשיגרה, אותו האדם שמשייך אותו על הקטיגוריה משנית
זו, בועט לו ומתנער מכל סדר חשיבה הגיוני מחייב! 80% מהיהודים
בזמן יציאת מצרים נמנו עם קטגוריה משנית זו. רק 20% הנותרים
עברו את המבחן האנושי זה בשלום, והסיקו את המסקנות המתבקשות,
המחייבות; רק שלושה מליון מתוך 15 מליון יצאו בפועל ממצרים.
מותר לי להניח, שאותה התכונה המתוארת עלולה לשכפל את עצמה בזמן
ביאת המשיח, וזאת מהטעם הבא:
- גם הדור של אחרית היימים יזכה וייהנה, בהכרח, מהפרת החוק
האלוקי, על כל הנלווה לזאת: כמו הייציאה הפיתאומית "המבורכת"
מהשיגרה בת אלפי השנים, לה ייחלנו מדורי דורות... כמו פעולת
התעוררות הלב והגירוי הנלווה לזאת...
עם זאת, אין שום סימן מעודד, עדין, שיפריך את ההשערה, להתנהגות
חשיבתית מנוגדת לזאת של קודמתה, שהשתלטה ברובה על דור יוצאי
מצרים.
דווקא היום, מתגלה סימן שקושר את הדור הנוכחי, בקשר משלו, עם
הדור של יציאת מצרים: יהדות העולם מונה היום כחמישה עשר מליון
יהודים. מקרה או לא- אינני יודע! סמל מעודד או לא- גם לא יודע;
תלוי בנקודת המבט.
ב - ידוע, שגם שלושת מליון היוצאים, לא "החזיקו מעמד" בסדר
החשיבה האנושי הישר, והשיגרה שהשתלטה עליהם לאחר מכאן במדבר
עשתה את שלה, או אם תרצה- עשתה בהם שפטים ובילבלה בסדר חשיבתם
ההגיוני והישר שהנהיג אותם עד אז, עד שבעטו בו והתנערו ממנו,
באופן ברוטלי גס: עבדו עגל! התאוו לחזור למצרים! לעבדות! קראו
תיגר על הבטחת אלוהים בעצמו להורישם את הארץ, כמו במעשה
המרגלים. אלו ייצגו ולמעשה את כל חתך היוצאים, המקוריים, את
שלושת המליון... מלבד אנשים בודדים שדבקו בחשיבה הנגזרת
מההגיון הישר והמחוייבות לו: כמו משה רבינו, אהרון אחיו, כלב
בן יפונה, ויהושוע בן נון. אלה הם האנשים, המייצגים את
ההתפלגות השנייה מהקטגוריה הראשית . אלה הם אנשים בודדים
ואיכותיים, שהזמן, כגורם, אינו בעל השפעה שיכול לחבל בהגיון
המנהיג את סדר חשיבתם.
.. ישנם אנשים הנמצאים כל הזמן בתהליך של "דבקות בטוב
בכנות"... ניסיון מתמשך זה מלווה אותם לכל החיים, אולם הם אינם
מצליחם להגיע בשום שלב אל מחוז המושלמות, ולכן אינם מגיעים
והלכה למעשה אל ההכרות בפועל לבורא עולם. מאפיין אחד להם הוא:
דבקותם בדת היהודית ובתורת משה באופן כן ומעשי. קטגוריה זו
מרכיבה את הבסיס המוצק של המורשת היהודית מדורי דורות. בזכות
האנשים הנמנים על הקטגוריה הזאת, העולם היהודי עומד, חי,
וקיים, ויחיה ויתקיים וייגאל.
.. ישנם אנשים הנמצאים כל הזמן בתהליך של "דבקות בדת
היהודית ובתורת משה"; תהליך שבאופן מוצהר, מהווה מטרה בפני
עצמו. רובם המכריע של האנשים האלו ובאופן טבעי, מגיעים, דרך
התהליך הזה, אל מחוזות הטיב והכנות ונודעים איתם באופן אנטימי;
וכך, רוב מכריע זה עובר באופן טבעי אל הקטגוריה הקודמת ומתביית
עליה כגורם שנולד איתה- הגם ולא נמנה עם חתך נתוני-ההתחלה
המקורי שלה. קטגוריה זו מרכיבה את החתך הדתי של עם ישראל היום.
.. ישנם אנשים הנמצאים כל הזמן בתהליך של "דבקות בדת
היהודית ובתורת משה", תהליך שבאופן מוצהר, מהווה מטרה בפני
עצמו. ותו לא. קטגוריה זו לא מגלה, ובאופן עיקש, את הדרך אל
הטיב הפנימי ואל הכנות. הם לא מגלים, ובאופן תמוה, את הקשר
הטבעי הסלול בין שני הדרכים... קטגוריה זו מייצגת את הקטיגור
המקטרג כל הזמן על הדת היהודית ודרכי הנועם הטבעיים שלה.
קטגוריה זו מייצגת באופן נאמן את שטן היהדות במלוא עוצמתו
ו"הדרו"- או בלשון הדור, היא מייצגת את המכשול האמיתי להתקרבות
לדת היהודית ולכנות העצמית. אנשי הקטגוריה הזו, ומטבעם, הם
אנשים נהנתנים, אגואיסטים, וכוחניים במידה ניכרת. הם, אני
קובע, לא יזכו להנצל בתקופת המשיח, כי הרחיקו ביוזמתם
ובטיפשותם מספיק ניצולים; הם לא יידעו לעולם את אלוהים. אני
מכיר, ולצערי, הרבה "מנהיגים" בדורינו, הנמנים על קטגוריה
מאוסה זו.
.. יש מי שאינו מודע לאופציית קיום אלוהים, וקטגוריה זו
נחלקת לשלושה:
א - התמים הלא מודע לאופציה הזו, שאינו עושה שום דבר לשנות את
הסטטוס שלו, לחקור אותו... אולי מתוך עצלות לשמה, ואולי כי נוח
לו כך הדבר- פשוטו כמשמעו. קטגוריה זו מרכיבה את החלק הארי של
העם היהודי. רובו המכריע של העם היהודי, נמנה על החתך היהודי
החילוני הרדום.
ב - המתעקש לא לדעת אודות קיום אלוהים, גם לא להכיר בעצם
האופציה. ל"ארבעת עשר נמעני" בניתי את הקטגוריה הזו. [נמנים על
הקטגוריה הזו גם אנשים, הנחשדים כמסורתיים- לשיטתם]
ג - היודעים לכאורה שלא קיימת אופציה כזו, ומשוכנעים מתוך שכלם
הישר, כי אין ולא תיתכן אופציה כזו. על הקטגוריה הזו נמנים
אנשי עלית ומדע, אקדמאים ואנטלקטואלים, המאמינים בתורת
האיבולוציה ובהגיון התומך בה. מאפיין אחד שותף- כמעט לכולם:
רובם המכריע הכיר את התנ"ך גם חקר אותו, כטקסט הסטורי מיוחד
במינו. רובם המכריע גם הכיר, בנוסף, סממנים אחדים בדת היהודית,
כגמרה, פרקי אבות, משנה, הלכות...
.. יש מי שפתוח ע"פ הצהרתו לכל אופציה עלי אדמות, כי הוא
מבחינתו אישיות פתוחה מתורבתת ומתקדמת: הוא לא ידחה על הסף את
האפשרות לקיום בורא לעולם, אולם הוא יבחר במודע לא לנבוש
באפשרות זו כי היא מאיימת על מעמדו והשגיו התרבותיים שהגיע
אליהם בייגע רב! הוא יקרא לעצמו אתאיסט בראש חוצות, כי עברנו
כבר את שנות האלפיים! האיש הזה נמצא בקטגוריה הכי נמוכה בסולם
הערכים, ובכל סולם שהוא... ולמען הדירוג שלו גם לכבודו, אביא
את הקטגוריה האחרונה המקדימה אותו בשלב :
.. יש מי שלא מתיימר להאמין בקיום אלוהים כי הוא מאמין
ביישות אחרת, כמו הבודאיזם... קטגוריה זו לא שייכת בשום מובן
לעם היהודי, אולם וכפי שציינתי, הזכרתי אותה לכבוד ולמען
דירוגם של דיירי הקטגוריה הקודמת. אלה, הבודאיסטים תופסים מקום
מכובד, דווקא לפני אחינו היהודים המכריזים על האתאיזם שלהם,
כהבט תרבותי של העידן החדש.
- דבר אחד פשוט מצפה הבורא מברואיו: שייאמינו בעט שידם אוחזת
בו; זו המסקנה שלי המסכמת. שנהיה ענייניים, שההגיון יתווה את
חשיבתינו.
אלברט (אברהם) שבות
|
