"רותם", היא אמרה לי בקול רך. "אין לך מה לדאוג, הכל יהיה
בסדר. תומר בסה"כ עוזב לעיר אחרת. זה לא שהוא עוזב את הארץ".
שתקתי.
לא היה לי מה לומר לה בתגובה. נכון, תומר לא עוזב את הארץ, אבל
בכל זאת אני מרגישה שזה ככה. אין לי סיבה לדאוג בגלל זה, אבל
אני פולנייה, אז אני דאגנית מטבעי.
ידעתי שבסופו של דבר זה יקרה. הזמן יחלוף, תגיע השעה והוא
יצטרך לעבור מפה. למקום אחר, לדרך חיים אחרת. זו בחירה שלו
ואני לא אמנע ממנו אותה. אני אוהבת אותו ואני לא מוכנה שהוא
יוותר על זה רק בגללי.
"נועה, את צודקת", אמרתי לה בחיוך קטן. "אין לי מה לדאוג, תומר
עוזב את העיר, אבל הוא לא עוזב אותי. הוא אוהב אותי בדיוק כמו
שאני אוהבת אותו".
אני לא היחידה שיודעת את זה. גם נועה יודעת. אני מאמינה בלב
שלם באהבה שלנו, ואני יודעת ששום-דבר לא יכול להרוס אותה. צריך
כוח רב כדי לשבור רגש חזק כל-כך. חוץ מזה, אנחנו לא נהיה כל-כך
רחוקים אחד מהשנייה. אנחנו ניפגש כל סופשבוע ויש מצב שגם באמצע
השבוע. נוסף לכך, זה רק במרחק של חצי מדינה...
אוף! הוא צודק..אני צריכה להיות יותר רגועה בקשר לכל זה. אבל
מה לעשות שגם בלי המעבר יש לי תקופה לחוצה. לוח מבחנים צפוף,
תחילת סמסטר, מתח בבית וכל מיני נספחים. עברה עליי תקופה לא
קלה, ולא ציפיתי שהיום הזה ימהר לבוא. מרוב כל העומס כנראה שלא
שמתי-לב לזמן שחולף, הכל בא בפתאומיות.
"רותם, את לא צריכה לחשוב עכשיו על כלום. את יודעת שיהיה בסדר,
נכון? את יודעת את זה. אז תשימי בצד את כל המחשבות שאת מכניסה
לך לראש ותחיי כרגיל. תחזרי לחייך כל הזמן. אנחנו מתגעגעים
לזה", היא חייכה.
גם אני חייכתי.
כמו תמיד, בסופו של עיניין, אני משלימה עם המצב ומוכנה לקבל את
השינויים שמתחוללים. מי אמר ששינוי זה דבר רע? יש גם שינוי
טוב. אני מניחה שזה אחד מהם. :)

נכתב ב 20/07/2004

אני יודעת שבד"כ זה לא הסגנון של הסיפורים שלי. אבל הפעם השם
של הסיפור זה התהליך שלי. יותר קל לי להתבטא בכתיבה, אז
באמצעות הנכתב לעיל הגעתי להשלמה עם שינוי המצב...