לאבד הכל במכה, מתמלאת הרגשה של חולשה, הדמעות נשפכות והלב
דואב, רוצה את המגע, אוהב עד בלי סוף, חושב עד בלי די, שאולי
רק אולי קיים עוד סיכוי, סיכוי קטן, שאולי הכל זה סתם עוד חלום
בלהות, מנסה להאמין שעוד דקה עוד דקה ספורה אחת  אני אתעורר,
אני מרגישה שלא ניצלתי את הזמן שהיה. שפספסתי דברים. שיצרתי
אכזבה בליבו של אדם אהוב, וקשה לי לאכזב את מי שאני אוהבת כי
הוא מצפה ממני ליותר אני יודעת  שזה די אנוכי אבל אני מנסה
למצוא את דרכי להתרת האשמה. אני רוצה לבכות להזיל בתוך הדמעות
את הכאב החוצה, אבל הבטחתי שלא..
אני זוכרת שעמדנו בשדה והם חיכו בתור לשים את המזודות ...
פשוט ברחנו לנו לטיול של שעה וכשעמדנו ליד הטרמינל של האנשים
שחוזרים רציתי להתעורר, התפללתי שהוא ישאר..
הוא הרגיש את העצב, כאילו הוא ידע מה רציתי לומר, הוא תמיד
ידע...
ואז הוא חיבק אותי, והבטיח לי שבעוד כמה שנים כשאני אעמוד
באותה נקודה בפעם הבאה, אני אנופף לו לשלום כשהוא יחזור...
ואז..אבל רק אז אני אבכה ..אבל  לא מתוך עצב  אלא מתוך שמחה
..
הוא לחש לי באוזן בקשה להבטחה ...
הוא לא רצה לראות אותי בוכה ..
אני בחיים לא אשכח את אותו המשפט.. כאילו בכוונה מישהו אותו
בראשי חרט:"את לא תבכי תבטיחי לי שלא תבכי! את זוכרת מה תמיד
הייתי אומר לך כשהיינו קטנים???!! מלאכים לא בוכים וגם לא
שדונים או פיות ..את תמיד רצית להיות משהו אחר..משהו טוב יותר
..משהו שאנשים לא רואים רק ילדים קטנים ונשמות טהורות, תמיד
רצית להיות הפיה הטובה שבאה מהאגדות"..
זה הצחיק אותי באותו הרגע ואז הוא המשיך ואמר ..
שפיות לא בוכות וגם מלאכים לא ואני בשבילו שילוב של כל פלאי
הטבע האלה ..אז גם לי אסור...
אני הבטחתי...אבל זה כואב ואני מתגעגעת אומרים שאת הפצעים הזמן
מאחה ..אולי דרוש לי עוד זמן ..אבל עד אז...
אני אזכור..
מלאכים לא בוכים...