יום שלישי בערב, קבענו כמה חבר'ה לדרינק. כמה רגעים אחרי
המקלחת, עם המגבת עלי, בחדר, אני משתהה שנייה קצרה אל מול
המגירה של התחתונים. אילו תחתונים ללבוש זו לא הדילמה הכי
קריטית בעיני, אולם לפני יציאה או דייט הדילמה הזאת מקבלת מקדם
גבוה, משום מה. כן, ככל שהסיכוי להוריד את המכנסיים לפני בחורה
באותו ערב נראה גבוה יותר בעיני, כך בהתאם יש יותר חשיבות
לתחתונים שאלבש. באמת? אם אני משחזר את כל אותן פעמים בהן
פשטתי את מכנסי לפני בחורה ונותרתי מולה בתחתוני נראה שדילמת
בחירת התחתונים מאבדת מחשיבותה. כמה זמן באמת אני כבר נשאר עם
התחתונים? שנייה? חמש שניות? גם ככה מצב העניינים בדרך כלל כל
כך בוער שזה כבר בכלל לא משנה אם אני אלבש גם את התחתונים של
סבא שלי. כאילו שאי-פעם נתקלתי בבחורה שאמרה לי: "לא, עם מישהו
שיש לו תחתונים כאלה אני לא נכנסת למיטה!", כאילו שאי-פעם
נתקלתי בבחורה שאמרה לי "לא". אני גם לא זוכר שאי-פעם בחורה
אמרה לי: "תשמע, יש לך יופי של תחתונים. אולי תשאר איתם קצת
בזמן שאני רוקדת לפנייך?" אז לבשתי את מה שלבשתי, נעלתי את מה
שנעלתי, התקשרתי למי שהתקשרתי, ויצאתי מהבית.

נכנסתי למקום, טיפה מוקדם, רפי כבר ישב על השולחן. המלצרית
ניגשה, התעללנו בה קצת (זה בסדר, היא רגילה) והזמנו כל אחד את
שלו. עשר דקות עוברות, אולי יותר, אייל מצטרף, עוד כמה אנשים
מגיעים למקום, אנחנו ממשיכים לעוד סיבוב והאווירה מתחממת.
בשולחן שליד יש כנראה יום הולדת למישהו, אחרת איך אפשר להסביר
עשרה אנשים שיושבים על שולחן אחד. אף פעם לא סבלתי יציאות של
ימי הולדת. לשבת עם עשרה אנשים במשך לילה שלם, ולדבר רק עם
השניים שיושבים לידך. גם תמיד יש את אלה שחותכים מוקדם ועושים
בלגאן בחשבון. כך או כך, זה כבר לא משנה, כי אחרי משקה נוסף
אני קולט מישהי בשולחן היום הולדת ויש לנו דאבל-קליק.
דאבל-קליק, בדיוק כמו בחלונות של מיקרוסופט, זה מה שמוביל
לפתיחה של יישום. כשהמבטים שלי ושל בחורה אחרת נפגשים זה יכול
להיות הרבה דברים, וגם סתם במקרה. לזה אני קורא קליק. הקליק
אינו מחייב, הוא סתם התוודעות ראשונית. קורה שיש גם קליקים עם
מכוערות. אבל כשזה קורה פעמיים תוך מספר שניות, אז בהחלט יש
מצב, וזה נקרא אצלי דאבל-קליק. ככה גם בחלונות של מיקרוסופט,
קליק אחד רק מסמן את האייקון, את היישום, אבל רק דאבל-קליק זה
פתיחה בטוחה שלו.

אחרי דאבל-קליק נוסף אני כבר מתחיל לתכנן הלאה מאיפה לתקוף את
שולחן היום הולדת מבלי לעורר פרובוקציה. הבחורה עוזרת לי כשהיא
קמה וניגשת לשירותים. אני קם בעקבותיה. לפני שהיא נכנסת היא
קולטת אותי בחצי מבט, מחייכת, אבל ממשיכה פנימה. אני נכנס אל
שירותי הגברים, משחרר לחצים, שוטף ידיים ויוצא. אני נשאר ליד
השירותים ומחכה לדאבל-קליק. שתי דקות עוברות והיא מולי. שיער
בהיר אסוף, עיניים תמימות, חיוך מהוסס.

-"מה העניינים?" אני שואל כאילו אני מכיר אותה כבר שנים.
-"בסדר, איך אצלך?"

היא הטיפוס הקלאסי של הדאבל-קליק. אין לה בעיה לחתוך מיום
ההולדת ההמוני, ולי אין בעיה לזרוק לה את גלגל ההצלה. אני זורק
לה עוד כמה דברים בדרך והיא מתחרמנת אש. קבענו בחוץ בעוד חמש
דקות.

"אצלי או אצלך?", אני שואל. אצלה, בבקשה שאצלה.
-"אצלי", היא עונה, ומוסיפה שאין לה אוטו. תודה לאל, אני אומר
בלב, ושנינו פוסעים חבוקים ברחוב לכיוון האוטו שלי. אנחנו
נכנסים וחוגרים, אני מתניע, ושואל לאן נוסעים.
-"לראשון", היא עונה, ותוקעת בי מבט שטוף זימה.
-"לראשון?!"

הנסיעה לראשון זה לא סיפור בשעה כזאת, אבל עדיין אני מרגיש את
העיר הגדולה כאילו מביטה בי מאחור ולוחשת "תייצג אותנו בכבוד
שם, תראה לה מה זה, מחר זה הבוקר של שארית חייה..." כך או כך
לפני כן חייב לבוא הלילה האחרון בשלב זה של חייה, והוא, כפי
הנראה, יהיה בראשון לציון. יורד ימינה בגנות, ממשיך הלאה, עובר
את תחנת הדלק סיירים ועולה ימינה בסיבוב. בחורות, רק בזכותכן
אני מכיר את כבישי הארץ.

בית דירות רגיל ברחוב טיפוסי לשפלת החוף. סלון יד שנייה או
שלישית, שאריות ריח של טוסטים, מאפרה עם שלושה בדלים. "אתה
רוצה לשתות משהו?", היא שואלת.
-"משהו קר, אם אפשר", אני משיב. היא נעלמת במטבח ואני שוקע
במחשבות בנאליות כדי לנקות את הראש. היא חוזרת עם שתי כוסות
קולה קרה ובלי גאזים. היא מתיישבת לידי ומנשקת אותי, אני
מחזיר, אבל בעצם מחכה לקולה שעל השולחן. "בא לך לעשן משהו?",
היא והכנסת האורחים שלה. קולה, משהו לעשן, כאילו שהיא בדואית
או משהו. אני לא משיב. היא מבינה את הרמז והולכת לכיוון אחד
החדרים. אני בעקבותיה. חדר מינימליסטי, ארון, מיטה זוגית,
שידה, תמונה קיטשית. אנחנו נדבקים זה אל זו, הדופק עולה, אני
עובר למצב מאוזן. היא פושטת  את הסוודר והמכנסיים. אני מוריד
קצת משלי ונשאר, משום מה, בתחתונים. היא מורידה את החזייה
וחושפת חזה נחמד. אני מתחיל לשחק. כמה שהיא מבסוטה. הפוגה. היא
קורצת והולכת, איך לא, לאמבטיה. מה הן עושות שם, השד יודע,
אולי משחררות נאדים כדי למנוע פאדיחות מאוחר יותר, אולי סתם
בודקות אם אין להן פטרוזיליה בין השיניים. אני יושב כמו דביל
על המיטה, ממתין, מביט על התחתונים שלי ומרוצה מהם, מנסה
להיזכר מתי אני צריך לקום מחר. כעבור שתי דקות היא יוצאת
ונעמדת מולי במין סוג של דרמטיות. אני בוהה בה, בגוף שכבר מגלה
ניצני התבגרות, בנקודות החן המרובות, בשיניים הקדמיות שכבר
אינן צחורות ובגבות שנמרטו תדירות בכאבים איומים.
היא מזנקת עלי כשאני נרתע ונעמד בצידי המיטה.
-"הכל בסדר?" היא שואלת כלא מבינה.
-"סליחה, אבל מה זה התחתונים האלה, אם אפשר לשאול?" אני משיב.
-"מה?!"
-"נראה לך הגיוני שאת נכנסת איתי למיטה עם הדבר הזה עליך?"
-"סליחה?!"
אין סליחה. אני נעמד ומתחיל להתלבש. "תגיד לי,הכל בסדר איתך?
על מה אתה מדבר? איזה תחתונים אתה כבר רוצה שאני אלבש?!", לרגע
אפילו נדמה לי שיש לה ניצוץ של דמעה בעיניים.
-"הכל..." אני משיב ומתחיל ללכת לכיוון הדלת, "רק לא זה..."

עשר דקות אחר כך, מסיים את הסיבוב של המחלף שתמיד נראה לי חד
מדי, ועולה על הכביש המהיר לכיוון העיר הגדולה. אורות העיר
נפרשים לפני באופק הלא רחוק והעיר שוב כאילו לוחשת לי "בוא בן
אובד, בוא הביתה, עזוב אותך מהכונפה הזאת עם התחתונים, כאן
יודעים מה טוב בשבילך..."
אני מחייך לעצמי ואחר כך נקרע מצחוק שרק השלטים הירוקים
הענקיים שומעים. איילון.