יש הרבה כסאות ברכבת, והיא מתיישבת דווקא בכסא שמולי ומול התיק
הכבד שלי. במבט שני, בעצם, כמעט כל הכיסאות האחרים תפוסים, כך
שנוותר על המחמאה.
שיער שחור צבוע בבלונד-ג'ינג'י, גוון עור לבן-צהבהב, חולצת
פסים בגווני ירוק, גופיה בעצם. בחורה יפה, מושכת, יחסית רזה
לעומת הטעם שלי, אבל בואו נרגע ונזכור שמדובר בסה"כ בבחורה
ברכבת. עוד אחת שעלתה בת"א מרכז במטרה להגיע לאן שהוא עם יותר
עניין.
יושבת וקוראת ספר. אני מזהה שזה ברוסית. הסימניה שלה היא עטיפה
של שוקולד קינדר. אתה אוהב שוקולד? כן, והרבה! כל כך הרבה? כן,
גם בישראל פלוס יש את הפרסומת הזאת, עם דיבוב לרוסית. הקריינים
הרוסים האלו ידועים באדישות שלהם, מסוג האנשים שיגידו "התחיל
לרדת גשם בניו-זילנד" ו-"לעזאזל, אנסו את הבת שלי" באותו טון
דיבור ומבלי להניד עפעף.
בזמן שאני כותב היא מצחקקת לה מבין הדפים ברוסית. מעניין אם
היא שמה לב שמישהו חושב עליה בעברית.
מדי פעם אני מעיף מבט חטוף, כאילו בשביל השראה, אבל כנראה שכדי
שאולי היא תשים לב שחושבים עליה. זה נחמד להרגיש שמישהו חושב
עליך, לא? ובשביל בחורות זה אפילו יותר נחמד, לפי מה שהבנתי.
מישהו באזור שומע מוסיקה עם אזניות, מספיק חזק כדי שכל הקרון
ישמע את הגיטרות ויבין שזה רוק כבד. עכשיו אני רואה שזה חייל,
יושב תשוש.
בדיוק כשהבחורה עם הספר ברוסית והיופי של אוטופיה הגיעו נגמרו
לי הבטריות בדיסקמן שלי. אות? מקריות? סתם ביש מזל? לא משנה.
הייתי יכול להתחיל לדבר איתה, אולי היינו זורמים ביחד. אולי
היה נחמד. אולי היינו מחליפים טלפונים, או אפילו חוסכים את זה
והולכים עכשיו לשירותים של הרכבת.
אבל אני לא אתחיל לדבר איתה. גם כי אין לי אומץ, וגם כי זה לא
הסגנון שלי.
חוץ מזה, חבל לי להפריע לה בשלווה המדהימה הזו שלה שיש לה
כשהיא יושבת וקוראת ברוסית. הלוואי עלי, לפחות מדי פעם, כזו
שלווה. כמה זמן לא הייתה לי שלווה...אולי אני צריך ללמוד לקרוא
רוסית? אולי היא תוכל לעזור לי? אולי בכל זאת להתחיל לדבר
איתה?
אולי יכולתי. אבל בזמן שכתבתי וחשבתי, הילדה היפה עם השלווה
ברוסית ירדה מהרכבת. בתחנה הבאה אני יורד.
אולי הצלחתי לספוג ממנה מעט שלווה, ואולי... אולי היא בכלל
השלווה של מישהו אחר.