אורן שכב בבית שלו. על השטיח בסלון, מול הרדיאטור, באור שבקע
מן המנורה הקטנה שעל השידה. הוא שכב, ועשה משהו שלא עשה כבר
חמש עשרה שנה, אולי.
הוא בכה. למה שבן אדם בן 25 מבוסס וחכם, שנראה שהכל הולך לו
חלק בחיים, ישכב לו על השטיח בסלון הדירה שלו, ויבכה? אולי
בגלל שהוא בדיוק רב עם אחותו הקטנה בנוגע ללימודים
באוניברסיטה. אולי בגלל שבדיוק יש גל פיטורים בעבודה והוא מפחד
(למרות שידע, שלא יפטרו אותו. הוא היה מוכשר מדי). אולי בגלל
שחתך את האצבע שלו, חתך די כואב בדיוק לפני חמש דקות- כשהכין
אוכל. אבל זה לא היה דווקא זה. זה היה כל זה ביחד ועוד משהו
אחד. משהו אחד פעוט, וקטן. הוא רצה מישהי.
הוא כל כך רצה מישהי! להחזיק לה את היד, וללחוש זה לזו דברים
באוזן, ולהתנשק סתם ככה. הוא רצה מישהי כל כך, שהוא פשוט
התפקע!
כשהיה יוצא בערבי שישי עם יוסי, גבי וליאור (והחברה של
ליאור-ניצן) לאיזה בר, ליאור היה רוקד עם ניצנוש שלו ויוסי
וגבי ישבו לידו עם בירה ביד אחת ודיברו איתו על העבודה- לא היו
חסרות בחורות, שהביטו בו. עשו לו עיניים.

הוא לא ממש היה מקשיב ליוסי ולגבי. כמה שאהב אותם, שיחות על
עבודה היו שנואות עליו, והוא התרכז בכל שאר הדברים שמסביבו.
זה לא כאילו כל הבחורות הפנויות בפאב התחילו להימרח עליו.
לפעמים הייתה רק אחת, שמתוך הריקוד הייתה מגניבה לו חיוך או
קריצה.
והוא חייך בחזרה חיוך מבויש (ולדעתו אף פתטי) והשפיל מבט.
'אני ביישן מדי' הוא חשב. והגומות שעל לחייו נעלמו, כי החיוך
נעלם גם הוא.
'אני פאקינג ביישן מדי! איך אני אכיר מישהי, אם אני אפילו לא
יכול להביט לבחורה בעיניים?'
אותו סיפור תמיד. ועכשיו, באמצע השבוע, הוא בכה. אחרי שעתיים,
בערך, הוא נרדם על השטיח.
למחרת בבוקר הוא התקשר לעבודה, ובקול חלוש אמר למזכירה האישית
של הבוס, שהוא חייב יום מחלה. הוא השתעל כמה שיעולים מזוייפים
וחזר לדבר.
"קפץ עלי איזה וירוס, אין לי מושג מה זה. יכול להיות, שיעבור
מהר. בינתיים, אני בקושי יכול לזוז."
"אין בעיה, אני אודיע לו." אמרה המזכירה הקטנה והיעילה של
הבוס. "תהיה בריא. שתה מיץ תפוזים."
שניהם לא יכלו, שלא לחייך למשמע המשפט הזה, ואורן חזר לדבר:
"תודה... ביי."
"ביי."
והשיחה נותקה.

אורן הכין לעצמו את הכוס הגדולה ביותר, שיכל למצוא בבית שלו,
של קפה. הוא דחף לעצמו שתי עוגיות לפה והלך לצחצח שיניים.
הוא הביט בעיניים טרוטות ואדומות במה שנגלה לפניו במראה. בחור
גבוה וגמלוני, עם שער ארוך (עד הכתפיים) שחור ומבריק, עור לא
כהה ולא בהיר (למרות שהיום נראה לו, שהוא חיוור מאד. בגלל
הבכי, כנראה), עיניים חומות שקועות בארובותיהן- עייפות
ועצובות. וכפות ידיים גדולות מדי.
הוא לא במיוחד אהב את מה שראה. הוא אפילו לא הצליח להביא את
עצמו לחייך חיוך קטן כדי לראות את הגומות שלו.
הוא ציחצח שיניים בעיניים עצומות, והרגיש- "הנה, אני עוד שנייה
מת."

הוא נכנס להתקלח. הוא עשה משהו, שהוא עושה רק בזמנים קשים: הוא
מילא את האמבטיה עד חציה במים (למרות שידע, שזה לא טוב בכלל,
עם מצב המים בישראל), הוא שפך את עצמו לתוך המים ובהה בתקרה.
'לעזאזל איתי!', חשב, 'אני אמות לבד וערירי, אם אני לא אעשה
משהו בקרוב. אני צריך רק פעם אחת-פעם ראשונה- להתגבר על המכשול
הראשון, הקטן ביותר, לעשות את הצעד הראשון לעבר השינוי, והשאר
ילך בקלות. כמו לידה- ההתחלה הכי קשה. אולי אם אני אעז רק
לקרוץ לבחורה בחזרה, זה כבר יהיה טוב יותר, ואז אפילו לחייך
אליה קצת, ואולי אחרי זה, כשכבר יהיה לי יותר אומץ (אם היא לא
תקדים אותי), להזמין אותה לרקוד, וגם לדבר איתה, ולהחליף
טלפונים ולהתקשר... אולי...'
המחשבה על הדברים האחרונים נראתה לו מלאה בתקווה, המחשבה על
לקרוץ למישהי נראתה לו שאיפה. הוא חייב לעשות את זה. חייב! הוא
לא כמו גבי ויוסי. הם נהנים מחיי הרווקות שלהם ומתפרפרים,
משיגים לעצמם סטוצים (אותם תיעב אורן בכל מאודו). הוא לא כזה.


הוא יצא מהמקלחת והתנגב. כשנכנס לחדרו, פתח את התריס ואת החלון
לרווחה במגבת, שכיסתה רק את חצי גופו התחתון. הוא נשען קדימה,
אל הרחוב, ושאף את האוויר של הבוקר, שבעצמו עדיין היה בשלבי
התעוררות.
הוא שאף שוב והסתכל בשמיים. העננים היו ורודים וכתומים. מעולם
הוא לא שם לב עד כמה הם יפים. הוא הסתכל הכי עמוק לתוך השמיים,
שיכל, עד שדימה לעצמו, שהוא רואה מישהו מלמעלה. הוא הסתכל
לשמיים בעיניים, ואמר בשקט: "תן לי את הכוח לעזור לעצמי." ואז
חייך, "למרות שאני אודה לך מקרב לב, אם במקרה תסדר לי קצת
מזל." הוא המשיך להסתכל ולנשום, ואז חייך שוב חיוך גדול.
"תודה!"

הוא סגר את החלון, והתחיל להתלבש. הוא אמנם יוצא לרחוב, אבל
הוא בחר בקפידה מה ללבוש. קודם כל סירק את השער הגלי שלו,
השחור, שהגיע לו עד הכתפיים. הוא לבש מכנס ג`ינס בצבע, שקצת
הזכיר לו תחב- אבל זה היה באופנה עכשיו, והוא דווקא אהב אותם.
חולצה שחורה, ומעיל שחור ארוך, שהגיע לו עד הברכיים והוא היה
אלגנטי מאד לדעתו (וגם לדעת הרבה בחורות, שראו אותו במעיל
הזה). הוא שם את המפתחות של הבית בכיס, נעל נעליים, הציץ שוב
במראה וראה, שהוא נראה דווקא בסדר. אפילו העיניים פחות עצובות.
בגלל התקווה הקטנה, שזרמה בעורקיו. הוא חייך, יצא ונעל את הדלת
מאחוריו.
הוא מצא את עצמו ברחוב, בלי שום מושג לאן כדאי לו ללכת, ואז
כמו מין אינטואיציה מבפנים הוא החל לצעוד לכיוון הרחוב הראשי.
הוא ראה ילדה קטנה מחזיקה את הכלב הקטן שלה ברצועה. היה לה
קוקו גבוה ושער שטני. אורן חשב, שהילדה הקטנה הזאת מתוקה כמו
חתיכת עוגת בראוני.

הוא המשיך ללכת. הוא הגיע לרחוב הראשי. השעה היתה שמונה וקצת.
הוא הלך לכיוון תחנת האוטובוס, והחליט לקחת אוטובוס אל מרכז
העיר.
הנה קו 13 הגיע, והוא עלה עליו. שילם חמישה שקלים לנהג והתיישב
בכיסא ליד הדלת האחורית. האוטובוס לא היה ריק. היו בו כמה
תלמידי חטיבת-ביניים, שעוד שיפשפו את עיניהם ובלעו רוק, ושתקו
כמו שרק תלמידי חטיבה מותשים יכולים לשתוק. היה שם איש זקן אחד
עם כובע קסקט. אורן הרגיש, שהאיש עצוב. אבל הוא לא יכל לעשות
דבר, חוץ מלהזדהות עם האיש הזקן.
והוא- הוא היה שם, הביט דרך החלון. הוא הרגע הבין, ששכח
מטריה.
'זה לא התפקיד של הבחורה לשכוח מטריה, ושל הגבר לא לשכוח מטריה
ואז באבירות- להציע לבחורה ללכת איתו? אלוהים, אני אידיוט!'
הוא ניער את הראש. 'אם אני אתחיל לחשוב מחשבות כאלה, אני אהרוס
לעצמי הכל.' והוא המשיך לנסוע.
האוטובוס נעצר מול רחוב דיזנגוף. לב פועם של קניות, אנשים
צעירים, ושל גם כמה פאנקיסטים, שהיו יושבים להם באוירה קודרת
בכיכר צינה.

הוא ירד. השמיים התחילו לטפטף. הוא החל ללכת, עד שמצא חנות,
שהיו בה מטריות. 'מתקבל על הדעת', הוא חשב ונכנס. הוא בחר
לעצמו מטריה ארוכה ושחורה. היא עלתה לא מעט, אבל יש לו כרטיס
אשראי. הוא שילם למוכר בעזרת הפלסטיק הזהוב ויצא החוצה. עדיין
רק טיפטף והוא החליט לא לפתוח אותה, עד שזה יתחיל להציק לו.
הוא המשיך ללכת לאט עם המטריה השחורה ביד שלו.
הוא החל לחשוב על הרחוב הזה. מה היה פה פעם, מה יהיה פה, כאשר
הרוב יתחיל להתמלא. אולי הוא יכנס לסנטר? הוא החל לחשוב גם על
הילדות הרחוקה שלו, על אחותו, על אבא, על אמא, על יוסי, גבי
וליאור, ואפילו על האהבה הראשונה שלו. ועל החברה הראשונה,
שהיתה בעצם רק תירוץ, וקצת עזרה כדי לשכוח מן האהבה האמיתית
שלו. הוא הרגיש שפל. מיד הוא כיוון את מחשבותיו לכיוון אחר.
הוא הסתכל בחנויות, בחלונות הראווה. בגדים הוא לא היה צריך, גם
לא נעליים. הוא נכנס לחנות ספרים. אף פעם אין מספיק ספרים. מעל
הדלת היה מותקן פעמון קטן, שצילצל, כשפתחו אותה. 'כמובן', חשב,
'לכל חנות ספרים, שרוצה לתת הרגשה חמימה וביתית, חייב להיות
מותקן פעמון מעל הדלת. זה כמו חוק בלתי כתוב.' ופתאום נזכר
בסרט "היפה והחיה", שבו בחנות הספרים היה פעמון. כשבל היפה
נכנסה, המוכר הזקן ישר ידע מי זאת. כשהיה ילד, אהב לראות את
הסרט הזה. הוא ראה אותו המון. והוא אהב את בל היפה.

"שלום." אמר לו קול נשי, שבא מצד ימין. אורן הרגיש, שמישהו
תוקע בו מרפק מבפנים. "נו, תלך על זה", אמר הקול של מי, שתקע
לו מרפק מבפנים.
הוא הסתובב וחייך. הוא חייך עוד לפני שראה, שהמוכרת היתה יצור
עדין ומתוק. ואז כשגילה, שהמוכרת היא יצור עדין ומתוק, החיוך
שלו התרחב עוד קצת.
"שלום." הוא אמר. עדיין מביט.
"צריך עזרה?" היא שאלה יושבת מאחורי הדלפק עם המרפקים שלה-
שבחולצה הארוכה והסגולה מושענים עליו, והסנטר נשען על כפות
הידיים השלובות- שהיו מכוסות בכפפות שחורות, שמכסות את האצבעות
רק עד האמצע.
"אה..." הוא אמר בביישנות "לא כרגע. תודה." וחייך שוב.
"אין בעייה. רק תקרא לי, אם אתה צריך משהו."
"כן." הוא אמר והמשיך להיכנס את החנות אל בין מדפי ספרים.
'תחשוב!' צעק על עצמו במחשבותיו, 'על איזה ספר המליצו לך
לאחרונה?' הוא לא הצליח להיזכר בכלום והוא כעס, 'למה כולם
מסביבך חייבים להיות כאלו בורים, שלא קוראים ספרים, וגם אלה
שכן- לא טורחים להמליץ?' הוא הצחיק את עצמו קצת עם המשפט הזה.


הוא חזר אל הדלפק, יותר נכון, אל המוכרת העדינה והמתוקה,
ואמר:
"בא לך להושיט יד לבחור אבוד?"
"הו, אני אשמח!" היא חייכה, "משעמם פה מוות!"
בקפיצה היא קמה מכיסא הבר שלה והלכה לכיוון של אורן.
"אני שירן." היא אמרה.
"אני אורן." הוא אמר והם לחצו ידיים ברשמיות מדומה. הם צחקו
והיא שאלה: "אז מה אתה מחפש, אורן?"
"אמ... ספר." הוא ענה לה בחיוך.
"המ... מעניין... ואיזה סוג של ספרים אתה אוהב? פנטזיה?
פילוסופיה? רומאנסות?" היא שאלה ורכנה אליו כמו בוחנת אותו.
"כל ספר, שהוא טוב באמת." אמר.
"'כל ספר שהוא טוב באמת', בחור כלבבי, אורן." היא אמרה בחיוך.
היא התחילה להציע ספרים, שאלה מה קרא ומה לא, הם דיברו הרבה,
הוא המליץ, והיא המליצה. ואז הם דיברו עוד. לשירן היה שער בצבע
חום בהיר, ארוך. במבט ראשון הוא חלק, אבל אז רואים, שבקצה יש
תלתלים קטנים. 'ממש כמו שער של תינוקות.' חשב. היו לה עיניים
ירוקות. היא לבשה פלטפורמות מוזרות קצת וירוקות והיא היתה
נמוכה ממנו רק בחמישה סנטימטרים. אורן ניחש, ששניהם יחפים והיא
תגיע לו לכתף.

הוא קנה שני ספרים. אחד פנטזיה, והשני מותחן.
הם שניהם ניגשו לקופה ואחרי ששילם, הוא הרגיש שאם הוא לא משיג
את המספר של שירן, הוא פשוט יתאבד, מיד אחרי שיגיע הביתה.
"תודה, שירן." הוא אמר וחייך ושוב התגלו הגומות שלו- ששירן כל
כך אהבה.
"תודה לך, אורן." היא גם חייכה. היא שאפה ומילאה את בית החזה
באויר, עצמה עיניים, פקחה אותן שוב ואמרה:
"אני אצטער, אם לא נשמור על קשר." אסף כמעט ונתן ללסת שלו
לצנוח.
"גם אני..." הוא אמר בעצב ובהקלה, שהיא אמרה זאת ולא הוא.
"אז..." היא אמרה והיססה, קצת שער נפל לה על הפנים והיא דחפה
אותו מאחורי האוזן, "אפשר את הטלפון שלך?" אורן חייך ונתן לה.
היא נתנה לו גם. הוא הסתכל מבעד לחלון הראווה וראה, שהרחוב
כמעט ריק ויורד גשם.
'איש לא יראה עכשיו.' חשב.

הוא הסתכל לה בעיניים הירוקות, והיא הסתכלה בעיניים החומות
שלו- המאושרות. והם שניהם היו מופתעים לגמרי מעצמם, כשהתקרבו
והתנשקו. נשיקה אמיתית, ו... רכה. שפתותיהם נפרדו ואורן העביר
את היד שלו בשער שלה ואמר בשקט, כמעט בלחישה: "כמו ערפל בין
האצבעות."
שירן חייכה אליו חיוך יפה, ועדין, ונבוך. "תתקשר אלי היום?
בערב?"
אורן רק הביט בה, תפס את אחד מהתלתלים העדינים האלה- שבקצה מפל
השער החום-החלק ואמר-"אני אלקה את עצמי, אם לא."
והם חייכו ונפרדו.
ואורן חזר הביתה.  

הוא נשכב על השטיח, בשעת אחר צהריים, ולא יכל, שלא לחייך חיוך
מאושר. הוא התגלגל על השטיח לכל הכיוונים וצחק כמו ילד קטן,
ורק דבר אחד במחשבותיו. אותו קסם- אותו נס, שאלוהים עשה. מכל
הבחורות, שהיו אותה שעה ברחוב, מכל החנויות, מכל השעות
והמקומות. דווקא אותה חנות ספרים, שאסף נכנס אליה ביום הזה,
בשעה הזאת, היתה את הבחורה הזאת- שירן המדהימה.
ודווקא באותו יום הוא היה כולו מלא אמביציה להיות קצת יותר
אמיץ, וקצת פחות ביישן. בכל יום אחר בקושי היה מחליף איתה כמה
משפטים, ובחיים לא היה משיג את המספר שלה. הוא היה יוצא
במחשבה, שהיא היתה בחורה יפה ועדינה כל כך- והוא החמיץ.
אבל לא! הנה המספר שלה שמור בטלפון שלו, ושלו בטלפון שלה. ופעם
ראשונה בחייו, כנראה, הוא נישק מישהי, שהיה לו רגש כל כך חזק
אליה, ולא מוסבר. והוא המשיך להתגלגל ולצחוק ולצעוק, "תודה,
אלוהים!"

בלי שידע בכלל, שבאותה שעה ממש שירן הייתה עדיין בחנות, בדיוק
יצאה משם אישה זקנה, שקנתה ספר. ושירן צחקה ורקדה ועשתה
סיבובים במקום ולחשה (שמא מישהו ישמע) "תודה, אלוהים! תודה!"

ואורן נזכר בשער שלה. "ערפל בין האצבעות."