בחדר שלך חם ובמיטה שלך עוד יותר. שנינו שוכבים שם מתחת לפוך,
מתנהגים כאילו אנחנו צריכים שמיכה למטרה אחרת מלבד להסתיר את
גופינו העירומים, הרטובים מזיעה.
אני מדבר הרבה, נשמע כאילו אני מבין בפילוסופיה, בקיומיות,
במהות החיים, בלהיות בן-אדם. את מביטה בי ומקשיבה, מנסה
להיראות כאילו זה מעניין אותך.
שוכבים לנו מחובקים, מנסים לעשות כאילו אנחנו שייכים, כאילו לא
נשארו כבר גשרים לעבור, כאילו לא צריך יותר לשבור חומות אלא רק
לטפס, או ללכת מסביב כשכבר אין כסף לאוטובוס.
מזדיינים עוד פעם, מנסים להתנהג כאילו אנחנו עושים אהבה, כאילו
אנחנו עדיין זוכרים איך.
יוצאים החוצה, מעשנים סיגריה, כאילו שזה עדיין כיף ומרגש כמו
פעם, כאילו זה איכשהו עוזר. משתעלים כאילו כבדרך אגב, יורקים
נוזל סמיך צהבהב, כאילו מתנקים מכל החרא שיושב בפנים ועושה
כאילו הוא שוקולד.
שוב אומרים שלום, מחייכים כאילו אמרנו להתראות. את חוזרת הביתה
לנסות ולהתנהג כאילו לא כואב, כאילו נותר מוצא, ואני חוזר לאן
שזה לא יהיה שיש לי לחזור אליו כרגע. לנסות ולצחוק כאילו שמשנו
מצחיק, כאילו שאני כבר לא חושב עלייך.
ובחוץ השמש שוב יורדת ועושה כאילו שהיא ירחף כאילו שהיום הפך
ללילה, כאילו שעדיין יש הבדל. |