נושמת. פנימה והחוצה. לאט, לא מהר מידי. לא איטי מידי. זה שומר
עליי ככה, שלא אשתגע. שלא אלך. נשימות קצובות, בדיוק כמו
שצריך, מנסה לעודד, להחזיר לשביל המוכר, הטבעי. שאולי הכל
יחזור להיות כמו שהיה, אולי זה ישתנה, יתהפך.
אתה לידי, אבל אני לא רואה כלום. עצמתי עיניים כדי לא לראות.
השיגרה שכל כך שנאתי, הפכה למושא הערצה פתאום. רציתי בה, רציתי
להחזיק בה שוב, ליגוע בה וללטף. להרגיש את הרוח של הדברים
הרגילים נושבת על הפנים המצולקות שלי, משרה אווירה נחמדה
ורגילה. פתאום רציתי, בדיוק עכשיו.
אני לא מסתכלת, לא רוצה להסתכל. אבל יודעת שאתה שם. שומעת את
הבכי שלך. מוזר לי, אתה אף פעם לא בוכה. ועכשיו אני שומעת בכי
כזה משוחרר, בכי של שלמות. בכי של עצב טהור, בלי טיפה של  משהו
אחר. פשוט עצב. פעם זה היה אחרת. אתה היית שומר עליי שאני אשמח
כל הזמן, שאחייך. עכשיו אתה עושה את הדבר שהכי גורם לי להתעצב
בעולם. ואתה עושה את זה מכל הלב והנשמה, בשיא החופשיות, כאילו
אני לא שם בכלל. אם היה לי את האומץ, הייתי נוגעת בך עכשיו.
כמו פעם, כמו השיגרה. אהבתי להרגיש אותך. באמת שאהבתי להרגיש
אותך. אבל עכשיו אני באמת לא יכולה.
כל מיני אנשים באים, הולכים, יושבים קצת.
הם מתעלמים ממני.
תמיד פחדתי להיות לבד. עכשיו כולם איתי, ואני לבד. הם באים
בשבילי, אבל זה כבר אחרת. אני עוצמת את העיניים, מנסה לברוח
מהכל. לא רוצה לראות את עצמי, רק לא לראות את עצמי. ולא אף אחד
אחר.
אבל אני שומעת, לעזאזל, אני שומעת הכל.
הם נפרדים ממני.
אני שם, אני שם לגמרי. והם עסוקים בעצמם, עסוקים בבכי, בדמעות,
בפרדה. ואני, אני לא נפרדת מאף אחד. מתרכזת בנשימות. פנימה,
החוצה. לאט. בדיוק חולני משהו. זה כל מה שנשאר לי מהשגרה. זה
הכל.
אתה קם, אני מרגישה. אני מרגישה את החום של הגוף שלך מתקרב
אליי, בדיוק כמו שהרגשתי פעם כל כך הרבה. הנשימות שלך מתקרבות
אליי, נשימות מהירות, לא כמו שלי. אני מתעקשת, שומרת על הקצב.
אני מרגישה את השפתיים שלך. על המצח שלי.
הם הלכו.
אני לבד, לבד לגמרי. גם מבפנים, וגם מבחוץ. כולם הלכו. עכשיו
זה אני והם. אני נגד הנשימות. מרגישה את הכל דועך. לאט לאט...
ברוגע. כוכב שנופל ללב הים, בלי דאגות, בלי מחשבות. נפילה
רגועה וטבעית. נפילה יפה, שקטה.
חשבתי שאני אסבול, אבל אני לא. אני רגועה, הולכת בשביל האחרון.

מחר בבוקר אני כבר לא אהיה פה, אני כבר לא אהיה בכלל. אני
יודעת שאם הייתי יכולה, הייתי בוכה עכשיו. פרידות עושות לי
לבכות, לבכות הרבה. מכל הלב. כמו שאתה בכית פה לפני רגע.
אם לא המכונת הנשמה הזאת, גם אני הייתי יושבת לידך. הייתי שמה
את ידי על ידך, ובוכה.
גם אני הייתי נפרדת ממך.