צלילים צורמים ברקע
מוציאים לי את הריכוז,
מנגינה מעיקה מבחוץ
מעמעמת בי את הבלוז,
אני לבד, נכנס לעניין,
מוסיף לי עוד תשע
ומשלים אותי למניין,
יושב ומתפלל,
עוד מילה למיתר,
מלחין לי שמע ישראל,
הכל פתאום הופך קר.

מיליון שאלות בלי שום סיכוי,
שביל טועה שנסלל עם הפיתוי,
הולך בלי מטרה, כמו נסיך שתוי,
בלוי...כבוי...
ושמש אדומה מכבה את הכל,
חוף הים כבר ריק,
רק עקבות ישנים בחול,
ואחד למעלה מביט ושותק.

אני עדיין פה, עדיין קיים,
טובע במציאות כמו טיפה בים,
אני כזה תמים, ילד קטן,
שולח יד, שוב ושוב נופל וקם,
ושואל עד מתי ולאן...
ובינתיים הגעגוע,
כמו סכינים בגב,
כל פעם מחדש חוזר ושב,
חודרים לאט לאט ללב,
לא מרחמים, מגלים את הכאב.

צעדים חרישיים בדרך
סוגרים לי את הדלת,
סימנים קטנים באופק
מעלימים בי את הרגש,
אני כמעט לא רואה כלום
בעיניים מרוב שחור,
ביחד היינו שניים
ולא מצאנו את האור,
אז סבלתי מפיצול אישיות,
היום אנחנו קצת יותר בסדר,
גם למדתי עם הזמן לחיות,
היום קצת השתחררנו מהאבק בחדר
רק תגיד לי מי להרוג, מי לרצוח,
תן לי סיבה לחגוג, לא רוצה לשכוח.

מיליון שאלות בלי שום פתרון,
מבוך קשה אחרי שביב זכרון,
רץ במסלול לבד, ומגיע אחרון,
בלי אופי, בלי כשרון...
ועננים שחורים מסתירים את הכל,
פסגת ההר יותר מתמיד שוממת,
רק ציפור קטנה שבחרו שתיפול,
שוכבת שם לבד, בוכה ומדממת,
ואחד למעלה, מביט ושותק,
כולם קוראים בשמו,
אבל הוא שוב מנתק.

אני עדיין פה, עדיין קיים,
טובע במציאות כמו טיפה בים,
אני כזה תמים, ילד קטן,
שולח יד, שוב ושוב נופל וקם,
ושואל עד מתי ולאן...
ובינתיים הגעגוע,
כמו סכינים בגב,
כל פעם מחדש חוזר ושב,
חודרים לאט לאט ללב,
לא מרחמים, מגלים את הכאב.

אני עדיין פה, חי ונושם,
הבטחתי לא לעזוב ואני אקיים,
אני עדיין צעיר, מפחד לשקר,
אמת כואבת, הייתה ותשאר,
אוסף את השברים שוב ושוב,
ממאן להכנע מול תסריט כתוב,
ובינתיים הגעגוע המר,
צץ לו בפאקינג תזמון,
כמו סכינים חדים בגב,
רוצח לי עוד יום, מוחק אותי בקו.

צלילים צורמים ומנגינה מעיקה,
זייפו את הבלוז בתער מבריקה,
ואחד למעלה, מסנן את התפילות,
משאיר אותי פה לבד,
עם מיליון שאלות...