הבלח של זיכרון
העלה מולי פתאום
את פאצ'ו ובלנקו.
מיד אחר כך הופיע גם אלחנדרו
אגמים שניים, חבר אחד ואישה.
פתאום הופיע גם מישהו שהזכיר לי
שפעם הוא היה אני
ופעם אתה היית הוא
ואת - היא.

רק אלחנדרו עמד שם די רחוק, בשולי התמונה,
ענני המרלבורו-לייט שעישן הולכים הלוך ודעוך
ונעלמים מחוץ למסגרת.
הוא, שאהב את פאצ'ו יותר מאשתו
ואת בלנקו לקח איתו לכל מאהבת,
הסביר לי שרק את פאצ'ו ובלנקו אפשר באמת לאהוב,
הם שתמיד הם.
ואני? שאלתי. הוא שהיה תמיד הוא חייך,
ונעלם.