הסיפור הזה לא שווה בלי פואנטה.
הסיפור הזה של הארוחה המשפחתית. בלעדיה אין את האבחנה.
בלעדיה אנחנו יוצאים, כמו שבאנו. אין את ה-"אהה...".
אני אוהב את הסיפור הזה בעיקר בגללה. פואנטה. האוכל טוב.
הארוחה נבנית תמיד בצורה מעניינת. מנת פתיחה מסקרנת, מנה
עיקרית משביעה, קינוח צונן. אבל התובנות, אוי, התובנות חסרות
בלי פואנטה.
זה כמו שביום ההולדת שלי הביאו לי עוגת קצפת עם דובדבנים, שזה
מה שאני הכי אוהב, אבל בלי הדובדבנים. מישהו אכל אותם בלילה.
כל כך מאכזב. אתם יכולים לדמיין: עוגת קצפת ודובדבנים בלי
דובדבנים.

מעניין אם לארוחה הזאת פואנטה תופיע. מעניין אם כולם סביב
השולחן סקרנים כמוני.
ציפייה ודריכות אוכלות בביסים קטנים. אני לא בטוח, שהן שמות לב
מה הן אוכלות. הן יושבות ליד השולחן במתח. הקדמה פותחת במנה
ראשונה, מיד לאחר שהקדשה מתיישבת. טעימותיה העדינות והמהוססות
הופכות די מהר ללעיסות סוחפות. תמיד הולך לה בקלות, להקדמה.
תמיד שמים אליה לב. אולי זה בגלל שיודעים, שפואנטה מגיעה לקראת
הסוף. אנחנו פנויים להקשיב. אנחנו פתוחים. לא שופטים מראש. לא
דואגים. חשש הקטן אוהב להתגנב מתחת לשולחן תמיד כשמנה עיקרית
מוגשת. לפעמים אפילו לפני. אז אני, בדרך כלל, מתחיל לתהות אם
היא בכלל תגיע. פואנטה. מתחת לשולחן, תקווה האופטימית מעסיקה
את חשש המטריד.

אני יודע, שבמשפחה הדעות חלוקות לגבי הדודה פואנטה. לא אוהבים,
שיש לה מחזרים רבים. חלק חושבים, שהיא שטוחה, שאין בה עומק. לא
מדברת הרבה, בדרך כלל, אבל אומרת המון.
כמו שכבר הבנתם, ארוחה בלי פואנטה, בשבילי, היא כמו מרק עוף
בלי שקדי מרק. כמו ים בלי מלח. חסר (במיוחד בסוף הארוחה,
כשכולם מתעקשים לספר בדיחות. בלי פואנטה. אותי זה בכלל לא
משעשע).

בשלב הזה סבלנות ותקווה נעלמות. חשש הקטן מתפנה להציק לי. אני
לא בטוח, שהמשפחה מסביב מבחינה. כולם (חוץ מסבלנות, תקווה
וחשש) מרותקים לעלילה השמנה. בעיניי היא פטפטנית ומשעממת. אני
מנסה לחפש את סבלנות, להרגיע את חשש ולהעיר את תקווה - אך ללא
הצלחה. אני עסוק כמעט כל הערב בהסתכלות פנימית, בהתבוננות. אני
לא מרוצה, ממה שאני רואה. הייתי רוצה להיות מסוגל, כמו אחרים,
להיות מרוכז זמן רב יותר. להיות נתון למשפחה ולא לי עצמי.
הייתי רוצה לדעת איך נהנים בלעדיה. הייתי רוצה לדעת לשים לב
לפרטים. הייתי שמח לא למצוא את עצמי במתח כזה בכל ארוחה.
ובמיוחד, לא לשקר להם. להנהן עם הראש. לעשות תנועות של
"אהה...כן...כן..." - כמו של מקשיב, בשעה שכולי נתון לניסיונות
הרגעה. האם מישהו בכלל יכול?

המלחמה בעצמי, או האם זו הייתה בעצם ההשלמה עם עצמי, שגרמה לי
תשישות רבה. נמנמתי קלות, בעוד המשפחה מרוכזת. הקולות הרמים,
המונוטוניים, רק הגבירו את עייפותי. אני זוכר את האכזבה בקולה
של אמא, כאשר נשאה אותי אל המכונית, חצי הזוי, בסוף הלילה הזה.
"חבל שנרדם, לפני שפואנטה הגיעה. אני יודעת כמה הוא אוהב
אותה", אמרה בלחש.