1. החשד של אלדד.

 אלדד לא הלך למשרד ביום הכי עמוס של השבוע. בעשר היו צריכים
להגיע שני פועלים פולנים להחליף את הקרמיקה בחדר אמבטיה, בתשע
כבר הגיע המנקה, לא הפיליפינית שבאה ביום חמישי אלא אחד חדש,
ניגרי או משהו כזה, ובעשר ועשרה, כשאלדד ניסה להירדם קצת, הגנן
של הפלדמנים הפעיל מסור חשמלי והתחיל לגזום את האשוח מול חלון
חדר השינה שלו. אלדד לא היה יכול לברוח, כי היה לו שלושים ותשע
חום ואפילו כוח לקום מהמיטה ולהחליף קסטה בוידאו לא היה לו, אז
הוא שכב והסתכל סי.אן.אן לצליליהם של שני פטישים, מסור ושואב
אבק.
 בדיוק היתה כתבת רקע על האיטי כאשר נכנס המנקה החדש, הגיש לו
ספל ואמר "אי ברוט יו סום טי, סאה", במיבטא שלקח לאלדד קצת זמן
לפענח, חוץ מה-"סאה" שם בסוף שהוא זיהה מיד מהספארי בקניה,
ושגרם לו להרגיש לרגע כמו בעל אחוזה באיזו קולוניה משוונית
מראשית המאה. אולי זה היה בגלל הכתבה שבדיוק שידרו אבל כשאלדד
חייך בתודה ומילמל "צנק-יו, ג'ורג'" חלוש הלמה בו פתאום ההכרה
שג'ורג' ניראה שתי טיפות מים אחיו התאום של הרודן המודח ז'אן
קלוד "בייבי דוק" דובלייה. טוב, קצת יותר רזה, וטיפה יותר
מבוגר, אבל חוץ מזה, בול.
 בגלל שלא היה לו משהו טוב יותר לעשות, הוא החליט לבדוק את
זה. זיפזפ אל הבי.בי.סי., אל סקאי וחזרה, מחפש כתבת רקע חוזרת.
כשזו בוששה, הוא ניזכר בערימת הניוזוויקים הישנים שאישתו אוגרת
בצד שלה של המיטה. דיפדוף קצר והינה. כן. ממש. אפילו בגומה
ובחתך הקטן על לחי ימין הם היו דומים. ההבדל העיקרי היה
שג'ורג' חייך אליו חיוך מדוד ושלדובלייה היתה בכל התמונות אותה
הבעה אטומה. בעצם, אלדד חשב, זו ההבעה הקלאסית של כל
הדיקטטורים, שלא שמים קצוץ על דעת הקהל ולא איכפת להם איך הם
יצאו במצלמה כל עוד לא תיתגנב לצילום איזו טיפה של אנושיות,
רכות או חולשה. האמת היא שכשדיקטטור מתחיל לחייך, רואים שהוא
בצרות. הינה, שבעים שנה שלטו בברית-המועצות אנשים עם פרצופים
זועפים, ברגע שגורבצ'וב פלט איזה רבע חיוך - הופ, ידעת שהם
בבוץ. דובלייה בטח בחיים לא ניראה נחמד כמו בשבוע לפני שזרקו
אותו.
 כשהיה צריך לקום לשירותים, הוא החליט להעיף מבט נוסף
בג'ורג'. אולי זה סתם נידמה לי, הוא חשב, אולי כל השחורים האלה
ניראים לי אותו דבר. הוא ירד עם הספל למטבח, ושם לב שהטלוויזיה
בסלון דלוקה, בוליום נמוך. לא על סי.אן.אן, סתם איזו אופרת
סבון בערוץ שלוש. מהחלון של המטבח הוא הציץ למירפסת וראה את
ג'ורג' דופק שטיחים. ג'ורג' לא ראה אותו, ממוקד כולו בשטיח,
ממצמץ מבעד ענני האבק. היה לו אותו מבט כמו בתמונות, חשב אלדד,
אטום לחלוטין. ואיך הוא ניכנס בשטיחים האלה, טאח! טאח! אפשר
לחשוב שהוא מצליף באיזה נחקר במרתפי העינויים של ה"טון-טון
מקהוט", המשטרה החשאית האימתנית. באמת. להסתכל איך הוא עובד,
אפשר כמעט לשמוע את השטיח זועק, מוכן כבר לגנוח הודאה.
 פתאום ג'ורג' הרים ראש וראה אותו דרך הזכוכית. אלדד הרגיש את
הלב שלו מנתר. ג'ורג' חייך אליו, חיוך קצת מאולץ זה ניראה,
ואלדד שמט את הספל על השיש וברח משם. היה משהו באיך שג'ורג'
הסתכל עליו שגרם לו להרגיש לא נוח, כאילו תפס את האיש בקלקלתו,
כאילו פלש לאיזה רגע פרטי בינו ובין השטיח. הראש של אלדד
הסתחרר והוא היה פתאום בטוח. נכון שזה נשמע מטומטם לחלוטין אבל
לך תדע, אולי העיניינים בגלות בצרפת לא כל-כך הסתדרו, שמו
עיקולים על חשבונות הבנק בשוויץ, ואפילו דיקטטורים בדימוס
צריכים פרנסה. הוא בכלל לא ניראה ניגרי. מה שאלדד לא הבין זה
למה אילנה לא עלתה על זה, הרי היא זאת שקוראת את כל
הניוזוויקים האלה, היא אפילו היתה חברה באמנסטי, בטח שלחה
לדובלייה מיכתב, והינה עכשיו הוא עושה אצלה ספונג'ה.
 אלדד חלף על פני חדר האמבטיה, שם שתו שני הפולנים קפה בינות
למרצפות העקורות. למבוגר היתה קרחת ומשקפי-שמש שחורות, והוא
ניראה כמו מישהו מוכר, או הדוד של אילנה, איזו, או הגנרל
יוראזלסקי. לא יכול להיות? כשאין קומוניזם אז צריך פרנסה. אלדד
התיישב על המיטה. מולו, הגנן הפנאמי של הפלדמנים התנדנד על
סולם בצמרת האשוח, כורת ענפים באיווחות מסור נחרצות. על פניו
המחוטטות היתה אותה הבעה אטומה שהיתה לדובלייה בתמונות או
לג'ורג' במרפסת, ואלדד ניסה להיזכר בתמונה שהיתה לברוך פלדמן
בסלון, שלו לוחץ את היד של גנרל נורייגה, כשפתאום זה היכה בו.
וודו. זה מה שחסר לו, שהאיש שמכבס את התחתונים של אישתו יתעסק
בכישופים. הוא קם וניגש לארון הבגדים. לא, לא ניראה שחסר שם
משהו, אבל לך תדע, הוא בקושי יודע למצוא שם עניבה. אלדד רעד
ונשען על דלת הארון. מה הוא עושה בעצם? הכל בגלל שיש לו חום,
הוא חשב, לוקח נשימות ארוכות, זה הכל דמיון. רק מה, בתחתית
הארון הוא ראה את הנעליים של אישתו מסודרות שורות-שורות בסדר
מופתי, כאילו עמדו למיסדר. זה, חשב אלדד, זה בטח עשתה
הפיליפינית.


2. הגמדים של מדלן.

 מזל, מזל, הכל מזל, כמו הבן-דוד של כוכבה שהוציא חמישים אלף
שקל בלוטו בטופס הראשון שמילא. מדלן בהתחלה כמעט אמרה לא,
כשהיא ראתה כמה הבית גדול, כמה קומות, כמה רצפות, כמה שטיחים,
כמה חלונות. אלי עוד היה בבית-ספר והיא תמיד היתה חוזרת הביתה
ככה בשלוש, וכאן היא בחיים לא תספיק, שיקחו פיליפינית שתגור
אצלם, תימצא את הזמן לעשות פה הכל, זה אינסוף עבודה, וגם יש
להם כלב שמשאיר שערות, ככה היא חשבה. אבל משהו בפנים אמר לה,
איזה גאווה קטנה, שהיא יכולה, זה לא בלתי-אפשרי, היא כבר עבדה
במקומות גדולים, ניקתה קומות שלמות של משרדים, וכאן בסך-הכל
שתי קומות וחצי, וארבע אנשים.
 "מתי את רוצה שאני יבוא?" היא אמרה לגברת, והיא ראתה איך זאת
הפנים שלה קופצות ככה, כאילו עשתה לה הפתעה קטנה. מדלן חייכה
לעצמה בפנים, לא ידעה עוד שלה יש הפתעה גדולה מחכה.
 זה היה בית חדש, הכל חדש, הכל נקי, רק קצת אבק בסדקים בין
השיש שנשאר עוד מהפועלים, אפילו ספונג'ה אחת עוד לא ממש עשו
פה, איבחנה מדלן. על השטיחים החדשים האלה את רואה כל כתם, כל
ליכלוך, והריצפה הם עשו בלבן-לבן, ועוד לקחו כלב שחור, ולא
סתם, לקחו לאסי. כאילו כל הבית שבנו - מלכודת למנקה.
 רק כשמדלן באה לעבודה היא שמה לב למשהו מוזר. המקום נקי מדי.
היא התחילה לחשוד אחרי שעשתה שואב בכל הבית וראתה שהוא אפילו
לא נהיה כבד. אחר-כך היא עשתה ספונג'ה, ושמה לב שהריצפה לא ממש
צריכה את זה. יכול להיות שהגברת ניקתה לפני שהיא הגיעה? מילא
ניקתה, אבל עשתה ספונג'ה ושואב בכל הבית? זה כבר קצת מופרעת.
אבל למדלן לא היה הסבר אחר.
 בהתחלה היא עוד היתה משתדלת, עושה ספונג'ה על רצפות ממורקות,
מנגבת במרץ חלונות שקופים כמו אויר, מעבירה שואב על שטיח נקי
משערות. הגברת היתה משאירה לה פתקים בבוקר, תעשי חלונות, תנקי
בארונות במטבח, ומדלן היתה עושה מה שביקשה ממנה, אפילו שלדעתה
אם היא היתה עובדת בכפפות לבנות היא היתה יכולה ללבוש אותם
באותו ערב ליציאה.
 אחר-כך היא התחילה להתרגל. מה רע? יושבת רואה קצת טלוויזיה,
שותה בשקט קפה, הולכת בשתיים וחצי. הגברת המשיכה להשאיר את
הכסף על המדף במטבח, כאילו כלום. האמת שלפעמים היא היתה מנקה
קצת סתם, אפילו שנקי, רק שלא ישעמם לה, אבל חוץ מקצת כביסה,
באמת שלא היה צריך שום דבר לעשות. אפילו בחדרים של הילדים
אי-אפשר היה למצוא חולצה אחת זרוקה על הריצפה, כאילו כל בוקר
הגברת עשתה להם מסדר.
 בסוף זה כבר הרגיז אותה. היא הוציאה את הלאסי מהחדר שלו, הם
כבר התיידדו בשעות הארוכות של שיעמום שעברו עליה, לקחה אותו
לשיש הכי לבן בסלון ועשתה לו ליטוף כזה שהוציא ממנו מספיק
שערות לשלוש ז'וז'ו חלאסטרה. היא הסתכלה בריצפה, ראתה את כל
הליכלוך, וכאב לה הלב. החליטה להביא מטאטא, חזרה, ונקי. השערות
היחידות שהיא ראתה היו על הכלב. ככה היא גילתה שאת הנקיון לא
עושה הגברת, עושים הגמדים.
 אחרי המיקרה הזה, מדלן התחילה לעשות ניסויים. היתה שופכת
משהו על השטיח. רק טיפה מים בהתחלה, אבל כשזו נעלמה, טיפת תה,
קטנה, על חלק חום בדוגמה. התה נספג, עשה לרגע כתם, ונעלם. לא
מיד, חס וחלילה, אבל ברגע שסובבה את הגב - בום. פלא שהאנשים
בבית הזה לא ראו את הדבר הזה קודם. הם בטח חבורה של חזירים,
היא חשבה, שלא שמים לב לא לליכלוך שהם עושים ולא לאיך הוא
נעלם. אבל לה, לה היה סקרנות לראות איך זה קורה. אז היא היתה
עושה מארבים. זורקת משהו על הריצפה, מסובבת את הראש קצת, רק
חצי, מחזירה, רואה שזה עוד שם, מסתובבת עוד קצת, מחכה, אז
בבת-אחת חזרה. היא ניסתה להתחבאות. בסוף הצליחה. ראתה משהו קטן
ואדום ומהיר נורא ממש טס על הריצפה, מתביית על השערה של הכלב,
מעלים אותה, הולך הלאה. לקח לה שבועיים עד שגילתה שהאדום זה רק
הכובע שלו.
 בנתה להם מלכודת. מרחה סופר-גלו דק-דק-דק על הבלטה, פיזרה
חופן שערות מהלאסי, חיכתה במחבוא. האדום בא עוד פעם, כמו טיל,
טס-טס-טס-ניתקע. באה אליו עם פינצטה ומגדלת. באלוהים גמד. כובע
שפיץ, בגדים ירוק, זקן לבן ארוך עטוף סביב הצוואר כמו צעיף של
טייסים. מסכן, לא רק שנדבקו לו הנעליים לבלטה, נידבק לו גם
הקצה של הזקן, וניראה שממש כאב לו, התפתל במקום כמו משוגע,
ימינה-שמאלה, כולו רוטט כמו מקדחה. מדלן לא ידעה מה לעשות
בשבילו, פחדה לגעת בו. צריך להביא את הממיס של הדבק, היא חשבה,
ניגשה לארון ומצאה שמישהו נגע לה בשפורפרת, פתח לקח סגר ואפילו
ניגב ליד הפקק. כשחזרה, לא היו שם שערות, לא דבק ולא גמד.
 אבל הגמדים לא לקחו ללב, כניראה. הם עדיין מיהרו לזנק ולהשיב
כל גרגר אבק סורר למקומו הנכון, ומדלן המשיכה לשבת מול
הטלוויזיה ולחשוב מאיפה הם באו, ולמה דווקא לפה ולא לבית שלה,
כי דווקא מתאים לה גמד שיסדר את הבלאגן שעושה אלי בחדר שלו
ויצחצח קצת את הסלון לפני שבת. זה בטח בא להם מחוץ לארץ, היא
חשבה. והיא התחילה לחשוד שהמשפחה דווקא כן יודעת מהם. כבר שבוע
היא מאותתת לגברת שאולי צריך לעשות איזה ריסוס נגד ג'וקים
ונמלים, שעכשיו זה העונה שלהם, וגם לכאן הם הצליחו להיכנס,
אפילו שפירורים קשה למצוא פה. אבל הגברת לא מסכימה בשום אופן,
ומדלן חושבת שהיא פשוט מפחדת על הגמדים.
 אולי, מדלן חשבה, אני רק סיפור כיסוי, הם לקחו אותי כדי
שהשכנים לא יתחילו לחשוד מאיפה הבית ככה נקי. זה בטח זה. אין
כבוד ככה, היא חשבה, זה כמו להיות נערת-ליווי של הומואים.
 היא הסתובבה ומצאה שעל השולחן ליד הכורסה הופיעה כוס קפה חם,
חזק עם שניים וחצי סוכר, כמו שהיא אוהבת. מצד שני, היא חשבה,
גם לזה אפשר להתרגל.

(פורסם ב-"צומת השרון")