בת 23, ממרכז הארץ.
מדוע אני כותבת? לא יודעת.
מה כבר יכול להיות...
צורך שבוער בי לשפוך את רגשותיי על הנייר.
תמיד הייתי כזו. קצת רגישה.
חושבת על עולם הולך ונעלם... על תמימות שחולפת לה. הופכת להיות
תכונה נדירה בימינו.
אמרו לי פעם שלכל אחד יש צבעים שבלב... לאט לאט, עם חלוף
חיינו, הולכים ודוהים אותם צבעים, אותה חיוניות שמילאה אותנו
בשנים עברו. מאבדים מהברק, מאבדים מעוזם. מיופיים.
אני נוסעת הביתה ומביטה החוצה, מרגישה שאני חיה בעולם הולך
ונעלם, הולך ודועך. מתבוננת באנשים קשי יום, מתפללת שהיה בי
הכח והיכולת לעזור להם, מי בכסף ומי במילה טובה.
ראיתי איש מבוגר סוחב עגלת קרח, מוכר לעוברים ושבים. רציתי
לרדת. לתת לו יד. הוא בגיל של אבא שלי... כנראה שלא שפר עליו
מזלו.
מה הוא אשם? נולד לתוך עולם שכזה.
היה פעם תינוק זך ותמים, אך דהו צבעיו, הפך אפור עם השנים.
עוד צללית בים של דמויות שנראות בעיניי כבליל... קהל ללא
פנים.
בטלוויזיה אמר שחקן רציונאלי, כי האנשים אינם נולדים טובים או
רעים.
הם נולדים תמימים, ולהורים רק נותר לתת יד מכוונת ולקוות כי
ילדם יידע לבחור נכון.
אך ילד שכשל, בחר לא נכון... על מי מוטלת האשמה לזאת?
על ההורים שרק רצו בטוב? נסיבות חייו? האנשים שפגש בחייו? רצף
טעויות וצירוף מקרים שרק שיווע לנפילה?
כל זאת ויותר.
אך מה אנו עושים כאשר חיינו הם שמאלצים אותנו למעשים שלעולם לא
היינו מסוגלים לבצעם אילולא... הצורך הוא שדחפנו לכך?
אמא שגונבת אוכל למען ילדיה? האם הוגן להענישה?
ילד שרצח את אביו כי התעלל באימו? האם הוגן להאשימו?
מה הם כל אותם האשמות ועונשים מול סבל של חיים שלמים?
האם הוגן ונכון להעמיס עוד יותר על אנשים שממילא נוטלים את עול
העולם על כתפיהם?
ומה גורם לנו להיות רעים? ככה סתם בלי סיבה?
אינני קדושה, אף אני חוטאת מדי פעם במילה רעה, במעשה לא ישר...
שונאת את עצמי לאחר מכן... ושונאת את עצמי עוד יותר על כך
ששונאת אני את עצמי.
ישרה יותר מהרבה אנשים, בעלת מצפון, לב רחב, עיניים טובות.
ובכל זאת... לא מרגישה שלמה.
יש לי המון שאלות. ביני לבין עצמי. לגביי, לגבי העולם הזה שלי,
לגבי... הכול. הרבה "למה?"
שאלות שאין אדם אשר יצלח בתשובה נכונה או מלאה עליהן, אין
תשובות עליהן ממילא.
"ככה", אתם אומרים לי. "זה העולם, ועם זה מוטל עלינו להתמודד".
לא רוצה!! לא רוצה לקבל כמובן מאליו, לא רוצה להיות מובלת, לא
רוצה להתמודד!! אבל אין לי כח להילחם.
אמר לי מישהו שברגע שקצת קשה לי, אני בורחת. נשברת. זה לא
נכון.
אמנם איני איתנה, וצבעיי לא חזקים כמו פעם, אך איני נשברת.
מודה אני כי קמלה מעט עם הזמן, מוצאת נחמה במחוות קטנות,
באנשים חדשים, בבוקר רענן. אך איני נשברת. נשארת. לא בורחת.
נשארת ונלחמת, הודפת מעליי את הרע, את הבלתי רצוי, את זה אשר
פוגע בי, את השחור שמזדחל לעיתים לתוכי... עומדת בגבורה,
מתעקשת להישאר זקופה, לומדת לסלוח לעצמי, לומדת לבקש עזרה...
ותמיד תמיד... אוהבת.
יש אנשים שעיניהם משדרות הרבה, אם רק מסתכלים לעומק. אני לא
רואה הרבה כאלה. כולם ממהרים, קופצים מריגוש אחד למשנהו... לא
עוצרים לרגע ליהנות מהקיים.
על כל שנותיי המעטות, פעם הייתי אחרת... את כל השינויים שחלו
בי רק הקרובים ביותר אליי ראו. כל השאר ראו רק בחורה יפה
וחייכנית, הישגית, אהובה על כולם, שלמה, בלי יותר מדי על
הראש...
היום אני משתדלת להיות שלמה יותר, להיפגע פחות, לקבל את העובדה
שאיני מושלמת, והכי חשוב,
לקבל את העובדה שאיני יכולה לשנות את העולם, אך לעולם לא
להפסיק לנסות...
אני לא מאמינה בלחיות על השוליים, להסתכל על אחרים מצליחים,
אוהבים, נופלים וקמים. רוצה לקחת את החיים בשתי ידיי...
אולי אפול, אך בטוחני כי אמצא עצמי במקום הרבה גבוה לאחר
שאנסה. |
