בביצפר הישן כל המורות שלי היו זקנות ומכוערות. בעיקר פנינה.
אוי, כמה שהיא היתה מגעילה. אני זוכר שבאחד השיעורים הראשונים
איתה, הקדשתי שעה שלמה לבהייה בתופעת הטבע הזו, כדי שאוכל
להגדיר בדיוק מה מגעיל אצלה (זה היה עדיף על להקשיב לשיעור
שלה). בסוף אותה השעה הגעתי למסקנה שהמילה שתגדיר את פנינה
בצורה הטובה ביותר היא "ריקבון". היא היתה בת למעלה מ60 בטוח,
שיערה האפור היה מקורזל כשיער ערווה של הומלס, וירד על פניה
במן חוסר התחשבות בכל חוק פיסיקלי מקומי או סגנון אופנתי
כלשהוא. הוא פשוט קורזל שם, זו המילה המתאימה, שיערה קורזל על
פניה בחוסר חינניות משווע. המשקפים שבחרה הוצאו מקו הייצור
בשנות ה50, היו אלה זוג - בעל ידיות הפוכות, אשר הקנו לפניה
עוד נדבך כיעורי רם מעלה. שפתיה קומצו בשיא החמיצות, נראה היה
כי הוא אוכלת כרוב כבוש מתקופת שלטון הנאצים שנמצא מבוקבק בין
הריסות אירופה בשנות ה40 המאוחרות של המאה הקודמת. הפלומה אשר
על לחייה היתה אגרסיבית יותר אפילו משל משה - התלמיד שנשאר 4
כיתות. היא לבשה שמלה פרחונית ירוקה, אשר הבליטה את שדייה
הנפולים-רקבוניים, שהתייצבו במרכז בטנה פחות או יותר. חלק ניכר
מהשיעור הקדשתי לבהייה לימודית בשדייה, מראה זה עולה בראשי
אפילו היום בצורה כה מציאותית, כך שאני נוטה לפסוח על לא מעט
ארוחות צהריים. רגלי התרנגולת שלה היו בהירות כמו הבזק גרעיני,
כמעט כמו השומן העודף שנזל מזרועותיה כאשר הניפה את היד כדי
לכתוב משהו על הלוח.
אם עובדת בהייתי בתופעה הגועלית הזו הנקראת המורה פנינה גורמת
בקוראיי חלחלה עלי להסיר מייד כל מחשבה חולנית שבראשכם - ולומר
שהעניין שמצאתי בגופה המעוות דמה להצצה שרוב האנשים נותנים
בתאונת דרכים, או כניסה לאתר כגון רוטן. קום או אוגריש, פשוט
יש דברים כה דוחים אשר לא ניתן להוריד מהם את העיניים.  

שאר המורות בבית הספר הישן לא הגיעו לרמת הגועל של הגברת
פנינה, אך בוא נאמר שאף הן לא התמודדו מעולם על משרת דוגמנית.
לכן כאשר צעדתי לכיוון הכיתה החדשה, ציפיתי למצוא שם מורה
כעורה זו או אחרת. אחרי שנים כה רבות של התמודדות יומיומית עם
קשישות רקובות. אני מאמין שהמצב הרע במערכת החינוך נובע מהעסקת
מורות מגעילות. דמיינו לעצמכם תלמיד בעייתי אשר נכנס לכיתה
חדשה ונגלית בפניו מורה כוסית צעירה ורעננה. האם ציוניו לא
השתפרו בין רגע? האם רמת הקשב שלו בשיעור לא תעלה פלאים?

עם כניסתי הראשונה אל הכיתה החדשה לא עברה בי המחשבה הזאת.
המורה היפהפיה שחייכה אלי גרמה לי למחשבות אחרות. בקלות היתה
יכולה להחשב לנכדתה של המורה פנינה. "בוקר טוב", אמרה. שפתיה
קרצו לי כקרוץ תפריט הזמנות של מסעדה סינית לגבר שאשתו הפילה
עליו דיאטה. "בוקר טוב!", השבתי. ריחה המתוק חדר לנחיריי ועורר
בי אופוריה. לא זזתי, גונב עוד שניות ארוכות של קירבה. "שב
בבקשה", אמרה. רק אז קלטתי שזו כיתת לימוד ושאנחנו לא לבד.
התיישבתי בשורה הראשונה ליד חנון עם משקפיים ושיער שומני.
השיעור התחיל.

דקות מועטות בתוך השיעור, בעודי בוהה בחזה של המורה (מוכן
להשבע שעמדו לה הפטמות), חשתי בפעילות חשודה מכיוונו של החנון
שישב לצידי. מבט זריז אליו אישר את הרגשתי. החנון פשוט ישב שם
עם ידו במכנסיים ושפשף את עצמו. מבטו הופנה קדימה אל המורה
הכוסית, וידו נעה ללא קץ בקרב מבושיו. השבתי את עיני אל מורתי,
כשבליבי החלטה "אם לא תתיחס לזה, זה יעלם". כעת היא כתבה על
הלוח וישבנה החמוד התרוצץ לכאן ולכאן. התנשפויותיו של החנון לא
איפשרו לי להתעלם. זרקתי מבט מהיר נוסף - הפעם אני חושב שהוא
קצת הגזים. איברו הזקור יצא אל אויר העולם, והוא ליטף אותו
באיטיות. חזרתי למורה. היא לא הבחינה במעשיו של החנון-סוטה,
והיתה בעיצומו של השיעור. החלטתי לנסות ליצור קשר עין עם תלמיד
משולחן אחר, כדי לראות איך יגיב למעשיו של החנון. הבחור שישב
בשולחן ליד היה רזה ושחום, ממוצא מזרחי. רציתי לרמוז לו על
המתרחש לידי, אך הוא הקדים אותי בקריצה מפתיעה. כשהורדתי את
מבטי נדהמתי. גם הוא הביא ביד! מה קורה עם הכיתה הזאת?

ראשי הופנה במהירות לכל כיוון. איך לא שמתי לב קודם שכל הכיתה
רק בנים? וכעת מסתבר שאני התלמיד היחיד שלא מאונן. חזרתי שוב
אל המורה, והיא בשלה - מלמדת רגיל, כאילו אין עשרות נערים עם
זין שלוף מולה. ניסיתי להתרכז במה שהיא אמרה, אך מכל כיוון
שמעתי אנחות ונשימות עמוקות. חבורת סוטים מלוכלכים!

עם סיום השיעור יצאה המורה מהכיתה, ואחריה נחיל של כל
התלמידים. נותרתי לבדי, מבט מופשל מטה. היה משהו משונה ברצפה.
תחת כל שולחן היו שני... אני מניח שאפשר לכנות אותם בשם פתחי
ביוב. כמו העיגולים האלו שיש ברחוב. אני לא מבין איך רק עכשיו
שמתי לכך לב. ירדתי על ברכי כדי לחקור את העניין. כל חור ביוב
קושט ברשת של ברזל. הרמתי את פתח הניקוז שמעליו ישבתי במשך
השיעור, קוטרו היה כחמישים סנטימטרים. כשרכנתי אליו שמעתי
לחשושים והתקרבתי עוד ועוד - כדי לשמוע יותר. לפתע נפלתי עם
הראש קדימה אל תוך הבור. כל גופי נכנס פנימה, ונמשכתי לתוך
מערכת ניקוז מפותלת אשר הזכירה לי מגלשת מים. מקץ טיול של כחצי
דקה נחתתי בתוך קערת ענק שהיתה מלאה בנוזל סמיך. גבר מבוגר,
לבוש בבגדי שרת בית ספר, אשר עסק בערבוב התערובת עם משוט גדול
בירך אותו לשלום. אני לעומתו אמרתי רק: "מה לעזאזל?!". הוא דג
אותי מן הקערה, הושיב אותי בכיסא עם שמיכה לגופי וספל קפה חם.
מכשיר הקשר שלו צלצל והוא אמר לתוכו "כן אדוני, כדאי שתגיע
למרתף מהר, יש כאן תלמיד".

המרתף הזה היה עמוס מרצפה עד תקרה בצינורות ובקבוקים. מכל עבר
צעקו עלי מבחנות וטפטפות. דלת נטרקה בעוצמה ואיש זקן הופיע.
"אז אתה התלמיד החדש?", זרק אלי. על העניבה שלו היו סנאים
מעונבים. "אני יודע מה אתה עושים פה", הטחתי בו, "כלבוטק יאהבו
את הסיפור". המנהל הרגיע אותי. "אתה חייב להבין שאנחנו לא
מזיקים לאיש", אמר, "ואף אחד לא צריך לדעת על זה". השרת הנהן
לעברי. "זה יהיה הסוד הקטן שלנו", המשיך המנהל, "וכמובן  שאני
אתן לך כל מה שתרצה כדי שמה שראית היום ישאר בנינו". השרת
המשיך להנהן ולערבב, הפאה שלו נעה באיטיות במסלול של נפילה.
"ובכן", אמר המנהל, "יש משהו שהיית רוצה?".

העפתי מבט מעלה, אל המגלשה שממנה נחתתי. טיפות זלגו ממנה לתוך
הקערה הראשית. "מממ", אמרתי, "אני רוצה לחזור לבית ספר הישן
שלי".
"אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה?", שאל המנהל.
"כן", אמרתי, "אני מתגעגע לפנינה".
"כרצונך", אמר. מכונית מפוארת לקחה אותי מייד לביצפר הישן.
הגעתי בול לשיעור גאוגרפיה.