אוסוולד הנדריקס קורנליוס המנוח כתב שאין טעם בהתעסקות עם אשה
יותר מפעם אחת. הנשים היחידות שמעניינות הן נשים החדשות, ואין
טעם בסיבוב נוסף בדיוק כפי שאין טעם לקרוא בשנית ספר בלשי.
אני לא מסכים איתו. לפי דעתי הרכב מנצח לא מחליפים, ואם אני
מוצא זיון טוב אני שומר עליו. בדיוק כפי שקראתי את יומניו של
אוסוולד יותר מפעם אחת.

שוב אני פוסע על מדרכה מלוכלכת. זה איזור של וילות יוקרתיות,
אך עם זאת המדרכה מטונפת. הנה אני פותח שער נמוך בקלילות וחודר
אל תוך הגינה הקטנה של אחת הוילות - משהו מפואר ללא ספק, שלוש
קומות בצבע לבן נקי עם וילונות של פעם על החלונות הרבים. אני
עולה בגרם מדרגות מעוצב, אפילו המעקה המתכתי מבריק ונוצץ. שם
את אוזני אל חלון נמוך ומצליח לשמוע מבפנים את קולה של בעלת
הבית נוזפת במישהו . היא פשוט צורחת עליו, קולה צורם לי, גורם
לי חלחלה ומעורר אצלי שנאה תהומית כלפי אותה גברת. היא חולפת
בתוך החדר, אוחזת בטלפון אל-חוטי. כפי שחשבתי, הצעקות מופנות
כלפי אדם שלא נמצא בבית. מהנזיפה הקולנית אני לומד שאותה גברת
לא מרוצה מהטפטים החדשים שהונחו באחד מחדרי השינה. כמו כן אני
מבין שיש כאן עסק עם חולת נפש שהפרעתה מתבטאת בצורך אובססיבי
לנקות כל הזמן, שהכל יבריק ויהיה מושלם. ברגע שהיא נכנסת
למסדרון אני פותח בזהירות את החלון שממנו האזנתי, וחודר פנימה
אל תוך ביתה המצוחצח.

הדר ופאר רב מקבלים את פני, ריהוט יוקרתי ללא דופי, פסלונים
יפים ואף מספר ציורים ממוסגרים של ואן גוך בעיקר. אני מרגיש
כמו במוזיאון, אך זוכר היטב כי באותו מוזיאון יש שומרת מופרעת
שאסור להתגלות אליה. לכן אני פוסע חרישית אל המדרגות שבתוך
הבית, ועולה בהם אט אט. בקומה השניה, בדיוק כמו בראשונה, איני
משכיל למצוא אף לא פירור אחד של לכלוך. אני מתהלך במסדרון גדול
ומביט על עבודות האמנות המוצגות שם זו לצד זו, כמעט ושוכח
מקיומה של המפלצת הזקנה. צעדים רמים מהמדרגות שבהם עליתי קודם
מזכירים לי באחת את קיומה. אני ממהר לפתוח דלת אקראית ונכנס
מהר אך בשקט אל החדר.

זהו חדר שינה עם שולחן כתיבה עמוס בניירות ועפרונות צבעוניים,
בפינת החדר שעונה על הקיר גיטרה קלאסית, ועל מיטת נוער כחלחלה
שוכבת נערה כבת 16 ועיניה עצומות. היא שוכבת על הצד, מכורבלת
עם כרית גדולה. על גופה מונחת גופיה קלילה בצבע כחול, ותחתונים
שחורים אשר חושפים את מרבית הפלח העליון של ישבנה. נראה כי
הילדה שקועה בשינה עמוקה מזה שעות. היא יפה, וגופה מושך. שיערה
השחור מוטל על פניה, הגופיה משתפלת לאורך שדיה הנפלאים. אני
מקיף את הנערה וסוקר אותה במבטי מכל כיוון אפשרי. היא ממש יפה.
הפלח החשוף של ישבנה בוהה בי ללא רחמים וקורא לי לגשת אליו
ולנשק אותו. "לא, מר פלח, אסור לי", אני לוחש, "האמא תשמע".
הפלח שורק בבוז "למי אכפת מהמכשפה המטורפת?", אומר לי. שיחתנו
נעשית בלחש כדי לא להעיר את הנסיכה שלנו. אני מתרחק מהמיטה
ומצמיד את האוזן אל דלת החדר, מנסה לגנוב מידע על מה מתרחש
בחוץ. קול עמום ביותר של בעלת הבית מהקומה התחתונה, אני לא
מבין מה היא אומרת אך משוכנע שאלה צעקות על איש מקצוע רשלן
שפספס איזה מילימטר ירחם האל. כעת אני רגוע יותר. כל זמן שהיא
למטה אני לא דואג. הנסיכה שלי לא זזה ממקומה, גם הפלח לא. "נו,
אתה בא?", שואל אותי בחוסר סבלנות. אני לא עונה, רק מתקרב אליו
באיטיות, מרכין את ראשי לעברו, ונושק לו בעדינות. הנערה זזה
מעט, אך כל זאת מבלי להתעורר. הפלח עודו שם, מול פני. אני שולח
את לשוני ונוגע בו קלות, במרכזו. טעמו טהור, אני מעריך את גילה
של הנסיכה מחדש: 15 וחצי. לשוני יוצאת לטיול נוסף, הפעם ארוך
יותר וקרוב לקו התחתונים יותר. היא עדיין ישנה. אני ממשיך
בתנועת לשוני העדינה, קרב ובא אל החיבור בין שתי רגליה החלקות.
משנה את זוית ראשי על מנת לאפשר ללשוני להגיע אל ירכיה
העליונות, מלקק בתאווה גוברת. מפסיק בבהלה - רחש מוזר מהעבר
השני של הדלת. אני קם בזהירות וניגש לשם, מציץ מחור המנעול.
המטורפת הזאת עומדת שם עם מטלית לחה ועוברת על כל הדלתות. קול
חלש קורא לי מבין רגליה, קול שונה מקולו של הפלח. אני ניגש
לתהות על קנקנו. "נשק גם אותי", אומר הקול. זהו חור התחת של
הנסיכה שקורא לי. "אבל איך?", אני שואל, "אתה כלוא בתוך בד
שחור צמוד". אני שומע התייעצות חלושה בין הפלח לרקטום, לחשושים
עדינים. לבסוף אומר לי הפלח "תסיר ממנה את התחתון, בזהירות".
אני מציית, בעדינות רבה מרים את הגומי שלמותניה ומושכו כלפי
מטה. הפלח נאנח בהנאה כאשר פס הגומי חולף על פניו. התחתונים
כמעט הוסרו לגמרי, אני ממשיך במעשי כשלפתע הילדה מתעוררת בבהלה
וצורחת "אמא!". אני נבהל וקופץ מהמיטה, נעמד ורועד. הילדה
מרימה את תחתוניה במהירות וצועקת "אנס! אמא!". הדלת נפרצת
ובעלת הבית רצה לעברי במבט מצמרר עם מטאטא גדול שלוף, אני קופץ
מהחלון, עובר דרך הזכוכיות ונוחת נחיתה קשה על שיח קוצני.

למרות שמאוד רציתי, לא הצלחתי להזיז את הרגליים. שיתוק זה חרא.
מצב כזה של חוסר אונים אני לא מאחל לאיש. הצלחתי לגרור את עצמי
בכוח הזרועות מספר מטרים, כאשר הבחנתי באשה המטורפת יוצאת את
ביתה והמטאטא בידה. היא רצה לעברי תוך קריאות מלחמה בשפה מאוד
בסיסית, ואחריה יצאה גם ביתה, שהספיקה ללבוש מכנסיים. "שיט",
אמרתי. התקדמתי עוד מטר בערך, אבל זה היה נסיון נואש. אפילו לא
יצאתי מתחום הדשא. האישה ראתה שאני לא מזיז את הרגלים, אך
רחמים על אדם נכה לא היו בראש מעייניה. היא החלה להכות בי עם
המטאטא שלה, שאגב, היה נקי ביותר. היא חבטה בראשי מספר פעמים,
והבת עודדה אותה בקריאות "כן! תכניסי לו". דקות ארוכות נמשכו
המכות, משסיימה לדפוק בי הכרתי היתה במצב מעורפל. הבנות גררו
אותי אל תוך ביתם, כל אחת משכה ברגל אחת. הונחתי בסלון הבית על
שטיח עבה, תשוש וחבול.

האשה המטורפת דיברה אלי, אך התקשתי להבין. קלטתי רק חלק
מדבריה: "אתה איש מלוכלך", "צריך לקרצף אותך טוב טוב", "אני
עוד אראה לך מה זה יהיה לך". הייתי חצי מעולף, וכעת לא הצלחתי
להזיז גם את הידיים. בזמן שמלמלה הגברת את משפטיה, היא פתחה
ארון אחר ארון ושלפה מתוכם כלי ניקוי שונים. הבת עמדה לידי בכל
אותה העת, והביטה בי מלמעלה. "אתה תהיה אצלי נקי", מלמלה האמא
בשובה מהארון. היא סידרה את כל הבקבוקים והמכשירים על השטיח
בזהירות רבה, ומשסיימה אמרה לילדה: "תפשיטי אותו וזרקי את
הבגדים לפח". הילדה רכנה לעברי והסירה ממני את החולצה. "תקשרי
טוב את השקית ותסגרי את המכסה", ציוותה האם. "כן אמא", אמרה
הילדה והחלה להסיר את הנעליים שלי. "לזרוק גם את הנעליים?"
שאלה. "בטח!" קראה האם, "נעליים הם מושבות של חיידקים". הילדה
משכה כעת את מכנסיי מעליי, ואחריהם את התחתונים. כעת שכבתי
ערום לגמרי על השטיח, אחוז אימה.

כשחזרה הבת מטיולה אל פח הזבל, הושיטה לה האם זוג כפפות גומי
ואמרה: "תהדקי אותם טוב טוב, אני לא רוצה בלגן". היא הלבישה
זוג גם לעצמה, ואז לקחה בקבוק כחול מהערימה, פתחה אותו ושפכה
אולי חצי מתוכנו על גופי. המגע של הנוזל הכחלחל על גופי היה קר
ומעט צורב. האמא לקחה לידה מברשת עבה והחלה לקרצף את בטני
בכוח, הרגשתי שהיא תולשת לי את העור. הילדה הצטרפה אליה
לקירצוף, עם מברשת קטנה יותר. צעקתי מכאב. "תצעק תצעק לך איש
מטונף", מלמלה המטורפת הזקנה, "אני אוריד ממך כל פיסת לכלוך
הכי קטנה". הם קירצפו את כל גופי, החומר צרב לי בחתכים הרבים
שחרט בי המטאטא.

שעה ארוכה קירצפוני השתיים ללא רחם, לא פוסחות על אף פיסת עור
מגופי. ריח חמצמץ של חומר ניקוי זה או אחר עשה שמות באפי,
והמראה של החדר החל להטשטש. לפתע הבחנתי במשהו קטן ושחור שמרחף
מעלי. עקבתי אחרי תנועותיו הריקודיות, והוא ערך לי מופע ברחבי
הבית, מתעופף באיטיות בין התקרה לגופן הנמרץ של צמד הפועלות.
בשלב מסויים נעצר העיגול השחור מעל ראשי. רק אז זיהיתי אותו.
היה זה הרקטום של המנקה הקטנה. הוא חייך אלי. "בוא", אמר בקול
רך, "הצטרף אלי לריקוד". נמשכתי לקראתו, מותיר את גופי הכאוב
על השטיח, והתחלנו לרחף בתנועות איטיות וקסומות, משלימים זה את
זה. ריקודנו נמשך דקות ארוכות. לאט לאט התרחקנו מהשטיח, עד
שפשוט יצאנו מאחד החלונות של הבית והמשכנו בריחוף-ריקוד שלנו
ברחוב. המשכנו להתרחק מהבית המקולל כאשר רכן אלי ברכות ואמר
כבדרך אגב "גם ככה כולן זונות". נסקנו מעלה בהשלמה אל עבר
השמש, מבלי להביט לאחור.