ואז היא הרימה אותו מתחת לרגליה, רמוס ומקומט, חתכה אותו עם
הסכין הכי חדה שלה והניחה את שני החלקים על השולחן, או יותר
נכון, על המפה של אמא שלי. המפה הרקומה שהיא כל כך אוהבת,
ובוודאי לא תבין למה יש עליה כל כך הרבה דם.
אחר כך, בחנה אותו בקפידה, הסתכלה ארוכות ולבסוף זרקה את החלק
הקטן לפח, כמו היה פסולת לא נחוצה.
היא חרטה עליו משהו עם המפתח של המכונית שלה, ויכולנו לשמוע את
הפעימות האחרונות שלו. ממש התייפח.
כל פעימה חזקה מהקודמת.
כל פעימה כואבת וחדה מהקודמת.
אני לא זוכר מה קרה אז, או, מה היא עשתה.
אני חושב שכמה ימים אחר כך, כשבאתי אליה ופתחתי את המקרר שלה,
ראיתי אותו בתוך קופסא מלאה קרח, דהוי. עצוב.
שאלתי אותה על זה, אבל היא שינתה נושא במהירות אפילו בלי להניד
עפעף, והוסיפה שמה שחיפשתי נמצא במדף העליון.
אני בכלל קצת המום שאני מצליח להחזיק מעמד בלעדיו...
רק קצת המום, כי לא נותר בי הרבה רגש.
אפילו היא אמרה לי את זה. כואב לה כי אני לא מתייחס אליה ואני
"לא שם" בשבילה.
מוזר. אני כאן כל הזמן.
בדרך הביתה בשעות הקטנות של הלילה, כמה ילדים התקיפו אותי.
סכינים... מכות...
"עזוב אותו. הוא לא שווה כלום," אמר אחד מהם והם הלכו.
האם החזות החיצונית שלי מעידה על חולשה?!
נדהמתי לגלות את ההורים שלי על הספה, לידם כל המזוודות שעוד לא
פרקו.
"איך היה?" שאלתי ביובש. באמת שרציתי לחבק את אמא שלי. האמא
הקטנה והעייפה שלי. אבל היא מבחינה בהכל תמיד וחששתי שהיא
תבחין בריק שבחזה שלי.
כל יום הריק שלי גדל קצת.
אני חושב שרק כשחסר לך משהו אתה יכול להבין את משמעות הערך שלו
בשבילך.
זה מין חוק אוניברסלי לא מוגדר, אבל כולם יודעים שהוא קיים.
מאז אני - מסתובב לי.
ההורים שלי יודעים אבל אנחנו לא מדברים על זה.
אף פעם גם לא נדבר.
נראה לי שהוא עדיין נמצא שם וטוב לו.
הוא גם הכיר שם חברים חדשים, כמוהו, וכל אחד מספר לפעמים למה
הוא נמצא שם.
במקרר של החברה הקודמת שלי. |