פתאום הבחנתי בה. כעסתי על עצמי שלא שמתי לב אליה קודם לכן,
אבל הכעס התגמד לצד אותה תחושה של התעלות שמסיימת עיוורון
ממושך. משך כל אותו זמן הייתי כמו דמות באופרת סבון:
אותו בחור שהדמות התמימה הראשית (להבדיל משאר הדמויות הראשיות,
הפחות תמימות) מאוהבת בו קשות, אך הוא לא מבחין בה אפילו. אותו
אחד שהצופים מביטים בו מקצות מושביהם וצועקים בליבם (או בקול
רם, אם במקרה הם לבדם): "מטומטם, תעזוב את הפרחה שלך! אתה לא
רואה שזאתי פה מאוהבת בך? נו, זה הרי כל-כך ברור!!"
אבל הם שוכחים - שבשבילו אין זו אופרת סבון, אשר היא מוכרחה
לנוע עפ"י קווים מוסכמים. לו זה פחות ברור. והרי יש לו חיים
משלו, מעבר לאותה חצי שעה ביום, שבה אנו פולשים לתוכם. הוא לא
שם לב לאותם רמזים דקים אשר עין המצלמה מתמקדת בהם ומגדילה
אותם עד כי לא ניתן לפספס אותם (אלא אם כן, אולי, בדיוק יצאנו
לשירותים).
והוא לא רואה: הוא לא רואה כמה שהיא יפה (וודאי הייתה דוגמנית
לפני קריירת הטלוויזיה שלה, כפי שיסיקו הצופים בבית). הוא לא
רואה כמה שהיא חמודה, וכמה ביישנית. כמה שהיא חכמה, ועדינה,
ונדיבה, ומבינה. ובכלל, היכלו כותבי התסריט ליצור דמות נערצת
יותר?
ואז הוא רואה פתאום את כל אלו. בפרק אחד, עתיר רייטינג,
שבפרסומות שקדמו לו, עוד מהשבוע הקודם, נרמז בצורה גסה עד כדי
גיחוך בואו של הרגע הזה, זה קורה: פתאום הוא מבין את העוול
הגדול שעשה לה, וכמה סבל גרם לה. והוא גומל בדעתו כי עליו
לפצות אותה. והוא אוהב אותה, ויאהב אותה כל חייו, ויעריץ אותה
- הוא יודע. והיא - הרי מגיע לה שיעריצו אותה מיליוני גברים,
ואיך היא לא יודעת את זה? הרי לא סתם היא מככבת באופרת סבון!
וכמוהו אני, בדיוק כמוהו. גם אני הייתי עיוור, כמוהו, גם אני
הייתי טיפש - לפחות באותה מידה. והיא - באמת מקומה באופרת
סבון, כל כך יפה וחכמה, ועדינה. עד כדי כך דומים המקרים, שאני
מתחיל לעתים לחשוד שמא "כל העולם במה", כדברי שייקספיר, או כפי
שוודאי היה אומר זאת היום: כל העולם אופרת סבון. הלוואי.