כשזוג עיניים נעצמות לזמן רב, ואף לצמיתות, העיניים של הסובבים
אותן נשארות פקוחות, מחכות, דומעות ללא הרף.
כשהשפתיים של אדם אחד נסגרות, ללא הוצאת הגה, השפתיים של
הסובבים ממלמלות ללא הרף, מתפללות לשינוי, לנס.
כשהריאות של אדם כבר לא מתמלאות אוויר, הריאות של הסובבים
מתמלאות, כל פעם שאיפה גדולה כדי שחלק מהאוויר יוכל לעבור את
המועקה שיש בגרון, ואת האבן בחזה.
כשהמוח של אדם אחד נעצר, המוחות של הסובבים עובדים שעות
נוספות, מלאים בזכרונות, תקוות, חלומות חדשים וגם סתם מחשבות
רגילות.
כשלב אחד פוסק, הלבבות הסובבים אותו כולם פוסקים איתו.
לא לצמיתות, אך לדקה קלה...
מחסירים פעימה.

20.7.04
-עדן-