אמא עטפה אותי בשמיכה רכה כמו התחלה
והביאה אותי משערי צדק למחנה יהודה.
גדלתי בין גבעות גבוהות של פירות , ממתקים, תבלינים,
עלים ירוקים, אינסוף דגים מתים וחיים.
מול הבית היה איש שסידר אותיות ברזל במגשים כחולים
והיה נותן לי להריח את המילים.
לפעמים הלכתי עד לאקליפטוס שעמד בפינת שני רחובות,
שאת סופו אי אפשר היה לראות כי דיבר עם עננים-
אבל הוא הרשה לי לחבק אותו, מצמיח בי ליטופים.
הייתי מתעוררת לקולות שחרית בארמית, ערבית, פרסית
בניחוח  טחון, חום, שהגיע מהחנות של בשקביץ מעבר לכביש.
אבא היה מסמן את המנחה אחרי העבודה בבנק הלאומי
בעשן "טיים" ואדי קפה שחור כל כך, מתוק כל כך.
בערבית, התערבבו שירי הערש של אמא בעגבניות מלמיליאן, אבטיחים
על הסכין והבטחה שנשמעה בעיניים הולכות ונסגרות:
"סוף היום! הכול בזול! סוף היום!".