כן, זה שוב קורה לה... יושבת מול המחשב בארבע לפנות בוקר
וכותבת...
לא, היא כבר לא רוצה להתאבד, היא למדה להתגבר על הדחף.
לא, זה גם לא מגעגועים להוא, הזה שהיא מאוהבת בו למרות העובדה
שהיא לא תפגוש בו לעתים קרובות... רק לעתים רחוקות, אפילו...
-אז למה היא כותבת?
היא כותבת כי היא מרגישה חייבת.
-היא כותבת.
היא לא יודעת מה לכתוב, רק שהיא צריכה לכתוב משהו...
-מנסה שוב.
לילה, הכל שקט, אפשר ממש לשמוע את רחש הכוכבים הנעים
במסלולם...
והוא שם, מתעורר בבהלה ומסתכל סביבו.
החלום היה נורא: הכל הרוס, אנשים מעוותים - צמרמורת...
אבל עכשיו הכל שקט...
הוא לא יכול לסבול את זה.
מדליק רדיו.
עוד אדם נהרג וחמישה נפצעו בתאונת דרכים, שלושה נהרגו, חמישה
נפצעו קשה וארבעה עשר נפצעו בינוני-עד-קל בפיגוע אוטובוס,
מאשימים את ראש הממשלה, שר החוץ שקרן...
מכבה את הרדיו.
מדליק טלויזיה.
...אונס והטרדה מינית. נגיד שלום לשף שלנו...
מעביר ערוץ.
...עכשיו נדבר עם יהודית רוזמן, אמא של רונית רוזמן, שקובי,
חברה לחיים, רצח אותה בדם קר...
מעביר עוד ערוץ.
..."אנחנו לשלום, לא למלחמה
מכוסים בדם, מה עשינו, מה?
יש לנו חיילים עם דם על הידיים,
שרים שבמקום בפוליטיקה - מתעסקים בשדיים
ראש הממשלה עושה טעויות
וכולם כבר יודעים שהוא אידיוט"...
מכבה טלויזיה.
חוזר לישון.
בוקר.
מתעורר, קם, רואה שהמיטה לידו ריקה, נזכר שהיא עזבה, הולך
למטבח, ניגש למקרר, מוציא ירקות, פותח את מגירת הסכו"ם, מוציא
סכין וחותך לעצמו סלט, כמו בכל בוקר...
דפיקה בדלת.
הוא לא עונה.
צלצול בפעמון.
הוא מתעלם.
הדלת נפתחת.
צעדים.
הוא לא שמע את זה, אבל היתה יריה.
...רצח במרכז הארץ, כנראה על רקע פלילי, המשטרה בעקבות
הרוצח...
והיא?
כרגיל, לא מרוצה, אבל מסיימת, כי נגמר לה - וזה מה שיצא. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.