אני שוכב על גבי, לא מזיז אף חלק בגופי. בעצם... הגוף לא מסוגל
לזוז, אתם מבינים... הוא לא מגיב.
לא, אני לא סוג של נכה, אני פשוט לא מצליח להזיז את הגפיים.
אולי הגזמתי.. יכולתי להזיז את שפתיי.

היא נגעה בי כפי שאף אחד לא נגע בי. היא נתנה לי להרגיש שכל
ברז שמטפטף, שכל נהר שגועש, שכל מפל שנופל וכל ים שזורם
משמיעים את קולם רק למעני. נולדתי רק בשביל אותם רגעים. זה
מזכיר לי איזה סוג של חרק שחי בביצות שליד הדנובה שבמזרח
אירופה שלאחר 7 שנים הוא בוקע מקליפתו ויוצא לאויר העולם ל-3
שעות של הזדווגות. לאחר הזמן הזה החרק נופל למים - ומת.

כל נגיעה שלה גרמה לי להאמין שאין עולם, אין יקום ואין זמן. רק
אני והיא בתוך מימד כאוטי ומסודר של ענן לבן ללא התחלה וללא
סוף.
שפתיה נישקו את שפתיי ועברו אט אט לכיוון הצוואר. לאחר מכן
עברה על כל גופי בנשיקות קלות קלות ולחשה לבסוף באוזני: "גם
אני נולדתי רק בשביל לחוות את הרגע הזה".
ליבי פועם מאוד מהר, מאוד מהר ולא מפסיק בקצב שהוא קבע לעצמו.

ריח גופה לא מוסבר. כלומר, הוא אבהי, הוא אימהי, ריח של ספה,
ריח של חדר, ריח של בושם - ריח של אהבה.

אני מביט עליה ואין דבר יותר משמח מאשר לראות את חיוכה.
סופרים רבים כתבו וטחנו את נושא האהבה ובעיקר את עניין החיוך.
אך הפואטיקה שבתוכי נתנה לי להבין שכל אהבה ואהבה, וכל חוויה
וחוויה הן שונות. אמנם כולנו מחייכים, אמנם כולנו רוצים להיות
אהובים, אך לא כל אחד מאיתנו חש את כל הפוטנציאל הגלום באהבה.

אותן דקות של נשיקות על גופי הבהירו לי מהי אהבה ולא הייתי
מבקש יותר אם לאחר אותן דקות הייתי צריך למות משום שאם הייתי
מת, הייתי מת שלם עם מה שעשיתי בחיי.
לכן, כמוסר השכל מהחוויה, תעריכו את רגעיכם עם האהובים שלכם
משום שייתכן שתאבדו את האהבה... ותתקשו למצוא אותה חזרה.