אני שוב צוחקת
איתי
איתם
שוב
נהנית עד דמעות
או שמא בוכה תוך כדי
השמחה והעצב כל כך דומים
רגשות עצומים כל כך עד שאינני בטוחה שאני מסוגלת להפריד בינם
עם אותה גדר חוצצת
אותה חומה
אותה חומה שאני כלל איני בטוחה שרוצה בנוכחותה
קיימת
הנוכחות הכל כך משמעותית
ההרגשה הנהדרת בעולם
להרגיש נחוצה
אהובה
אהובה בזכות מי שאני
מי שאני
אני?
מי אני בכלל
אני לא בטוחה
הטבעת שוב נוצצת מזכירה לי שאני חיה
לפחות הן מציאותיות הדמעות האלה
הן מבכי
הן מצחוק
לפחות מוחשיות
להרגיש
לא ידעתי
לא ידעתי שכל אותה עת שתקפה אותי קנאה לנוכח הכישרון הבלתי
נדלה - המולד שלהן
אותו ירשו מאמא ואבא
לא ידעתי אותה עת שהן מקנאות בי לנוכח הכישרון (כך מסתבר)
הבלתי מולד שלי אותו אין ביכולתי להבין ממי לעזאזל ירשתי
או לפחות מהיכן הקרצתי את התחביבים המשונים
את האופי וחוט המחשבה השונה כל כך
וההיבטים האינדיאניים
בוראת את עצמי
בכוח השפע האינטלקטואלי שאופף אותי
היהירות שנכונה לעמוד היישר כאן
אז אני ליד
אני באמצע
זה כלל לא עקרוני
מחייכת
שוכבת
שומעת מוזיקה
בעיקר חיה
ואוהבת אותם עכשיו
אבל החיבוק ההוא
נעלם לי וחסר
כל כך חסר לי פה עכשיו
עכשיו ממש
והעיניים שלה
העיניים שהתרגלתי לראות קודרות כל כך
מלאות כל כך
עצובות
או עייפות
ריקות משביב שמחה
אושר
סיפוק
אותן עיניים העציבו אותי יותר מכל אותן תהיות מסתוריות לגביה
שאלתי בלבי
את עצמי בלבד
וכך גם התשובה שלא קיבלתי כל אותן שנים
עדיין נותרת תוהה
אך החסרונות בהם עיניינו אותי הכי הרבה כך שיכולתי לחיות עם
אותה מלנכוליה שטמועה בה
משונה
כך הוא הסתיים
זרם אסוציאטיבי מטופש שלא מסתיים ויכל להכיל מגירות אינסופיות