[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עידן סייר
/
דיכאון

אנחנו שוכבים על החוף. סתם יושבים כמו תמיד, מחוץ לים. המים
מעצבנים אותי. אני יושב קרוב אליהם, המים נוגעים לי בכפות
הרגליים, אבל יותר מזה אני לא נכנס.
טל נכנסת קצת יותר עמוק ממני. היא הייתה שם הרגע, רק יצאה וכבר
הולכת להיכנס שוב, נראה שהים פשוט תפס אותה אליו. עכשיו היא
יושבת ממש קרוב אליו, וכל כמה זמן כשהגלים שוטפים את החוף, הם
שוטפים גם אותה. הגוף והבגדים שלה כבר רטובים לגמרי, עם החלק
התחתון של הביקיני והחולצה שלה, שכבר אפשר לראות דרכה את
הפטמות שלה.
 "את בחיים לא תנחשי מה קרה לי אתמול." אני אומר לה.
היא שותקת. מתרכזת רק בגלים, ומתעלמת ממני לגמרי. אחרי כמה זמן
הגלים חוזרים לים, והחול מתגלה שוב.
 "סליחה, אמרת משהו?"
 "אמרתי שבחיים לא תנחשי מה קרה לי אתמול."
 "מה? תספר, אני מקשיבה."
 "אז ככה. אתמול אני הלכתי עם..."
אני ממשיך לדבר כשהגלים שוב נשטפים לחוף, ושוב טל עוצמת את
עיניה כשהם מלטפים את גופה. נשכבת עליהם, מרגישה אותם, ומתעלמת
מכל השאר. וברגע שהגלים חוזרים לים, פתאום היא שוב מתעוררת.
 "סליחה? אתה יכול לחזור על זה שוב, מהקטע שהלכת?"
 "טל, את חייבת לצאת מזה. תראי איך את כבר לא מרוכזת."
 "תעזוב." היא אומרת לי. "מה אתה חושב, שאני כל כך רוצה את
זה? מה הטעם שלי להילחם בזה ולנסות לחזור לחוף, גם ככה כדור
הארץ מתחמם ועוד כמה שנים הים בטח יציף את הכל."
היא קמה משם, ומתחילה ללכת באיטיות לכיוון האופק. אני מסתכל
עליה כשהיא מתרחקת, נעלמת לאט בתוך הים, חוזרת לשם כאילו היא
מעולם לא יצאה.
 "תיזהרי, אין מציל!" אני צועק לה. סוכת המציל הקרובה נמצאת
כמה מאות מטרים מפה, וגם שם לא נראה שיש מישהו.
 "אני יודעת. מה? זה חדש לך?" היא שואלת. "כשהיה מציל היה פה
הרבה יותר כיף. הוא היה יושב ככה למעלה, מקדם בברכה אנשים שהיו
באים אליו לסוכה, לפעמים אפילו מעביר איזו שיחה. אבל כבר כמה
שנים שלא בא לחוף הזה מציל, נראה לי שפשוט לא חשוב לו יותר
לשמור עלינו."
וכאילו היא מתעלמת ממה שהיא הרגע אמרה, שאין אף אחד שישמור
עליה, היא ממשיכה להתרחק, הרגליים שלה נעלמות בתוך המים. קודם
עד הברכיים, אחר כך כבר עד הסוף.
 "כדאי שתחזרי, את מתרחקת מידי!"
 "ואם אני אחזור, מה יקרה?" היא שואלת, ומתרחקת. "אפשר לחשוב
שהציונים שלי יעלו."
ומתרחקת.
 "אפשר לחשוב שסוף-סוף ייתנו לי פטור מהצבא."
ומתרחקת.
 "אפשר לחשוב שיהיה לי חבר."
ומתרחקת.
 "אפשר לחשוב שההורים שלי יחזרו להיות ביחד."
ומתרחקת.
 "אפשר לחשוב שלמישהו יהיה אכפת ממני."
ומתרחקת.
 "אפשר לחשוב שאורן יחזור מהקבר..."
ומתרחקת.
עכשיו רק הראש שלה בחוץ. שיערה הארוך צף על המים, ולפעמים שוקע
מרוב שהוא רטוב. היא עוצמת עיניים, נראה שהיא מתחילה כבר
להתענג מהים, שעוטף כמעט את כל גופה.
 "תבין שזה לא תלוי בי. ככה זה בחיים."
ובמילים האלה, היא מכניסה את הראש למים. נעלמה לה בתוך הים.
אחרי כמה דקות היא נשטפת בחזרה אל החוף. הגוף שלה רטוב כאילו
היא עדיין בתוך הים, כאילו המים, המלח והקצף מסרבים לעזוב
אותה. עיניה פקוחות לרווחה, ועל פניה יש הבעה מזוגגת. אני נוגע
לה בחזה, מרגיש אותו בבירור כשהוא עולה ויורד, ובכל זאת לא
מצליח לראות שום תנועה. אין ספק שהיא עוד בחיים, אבל השאלה היא
מה זה אומר. האם כשהגוף נשאר והנשמה נאבדת, אפשר לקרוא לזה
חיים?
טל קמה באיטיות, ומטפסת במדרגות של סוכת המציל. איך זה יכול
להיות שפתאום היא כל כך קרובה, מי הספיק להזיז אותה בכמה דקות
האחרונות? היא עולה לאט, מגיעה לדלת ופותחת אותה.
 "טל, אל תיכנסי. מה יש לך לחפש שם?"
 "אני לא יודעת, אבל מה יש לי לחפש פה? החום, המלח, הזפת, זה
כבר נהיה מעצבן מידי! כל זה יותר מידי בשבילי, אני אומרת לך."
 "אבל לא עדיף שתישארי איתי ותנסי להתמודד?"
 "אני מצטערת, אבל אני פשוט לא יכולה. שיהיה לך בהצלחה בהמשך
הדרך."
היא נכנסת וסוגרת את הדלת, משאירה אותי לבד על החוף.
אני נשכב על החול, במקום שהיא הייתה בו קודם. הגלים מתחילים
לשטוף אותי, אחד אחרי השני. לא עובר זמן רב ואני כבר מתחיל
להישטף לתוך הים. משום מה הגלים החליטו לפעול נגד חוקי הטבע,
ובמקום לזרום מהים לחוף, הם נסחפים יותר ויותר לכיוון לב הים.
אני מנסה להאבק בהם, לחזור לחוף, אבל לא מצליח. אחרי כמה זמן
אני חושב: מה הטעם בעצם? בשביל מה אני צריך לפעול נגד הטבע? אם
זה מה שהים רוצה, לסחוף אותי אליו, אז מה כבר יש לי להתנגד?
כנראה שככה זה פשוט צריך להיות...
כשאני חושב על זה, להיכנס עם טל לסוכה זה לא רעיון כל כך גרוע.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם היה לי זנב,
הייתי מקשקשת
בו.





תות שדה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/8/04 2:11
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עידן סייר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה