פעם יצאתי עם בחור שאמר לי שאנחנו חייבים לדבר על הכל, ושאם
מדברים תמיד מוצאים פתרון.
תמיד הדברים יסתדרו. רק צריך לדבר. כמו בני אדם. תדברו.

ומה שאתה עושה עכשיו, זה הדבר שהכי מעצבן אותי מכל מה שעשית עד
עכשיו שפגע בי. עכשיו - עכשיו אתה זה שהעליבו אותו, לך פתאום
לא מספרים הכל, אתה פתאום לא יודע הכל, אתה זה שמרגיש לבד ובצד
עכשיו.
אני יושבת ומסתכלת עליך, חושבת - על מה לעזאזל יש לך להיות
עצוב? על מה? לא יכול להיות שבאמת עצוב וכואב לך שאני לא מספרת
לך על מה שנעלבתי ממנו, כי אם זה היה ככה אז זה לא היה קורה
בכלל.
לא יכול להיות שלא שמת לב. מה, חצי שנה אתה לא שם לב שאני
דומעת כשאתה עושה כאלה דברים?
מה? מה? אתה לא באמת חושב שאני אאמין לזה שלא הרגשת שאני
נעלבת, נכון?
חצי שנה!!! יוני, יולי, אוגוסט, ספטמבר, אוקטובר, נובמבר,
דצמבר... כן! חצי שנה! זה פשוט לא משהו שיתקבל על דעתי, תרוץ
שכזה, ואני יודעת, אני יודעת שזה גם לא ככה, אתה ידעת, כל
הזמן, מתי אני שמחה, ומתי בא לי לפרוץ בבכי גם כשאני מחייכת.
ובכל זאת, המשכת, רצית שנדבר על זה, שאני אהיה קוטרית ושתוכל
להגיד שאני מדברת שטויות ושאין בזה הגיון.
רצית שאני אהיה כזאת, ואז תהיה לך סיבה להפסיק איתי. זה הכי
נוח לתת לאנשים את הסיבות הטובות, וככה כלום לא באשמתך.
והנה, לא קיטרתי, ידעתי שזו תהיה שטות, האמנתי שזה יעבור,
ומה?
אנחנו פה, מסתכלים אחד בשניה, ואתה הפגוע. כי לא דיברתי איתך.
מה רצית? שאני אעביר ביקורת על ההתנהגות שלך? מה אני כבר? בסך
הכל עוד אחת מאוסף החברות שאתה צובר. מי אני שאחנך אותך, מי
אתה שתחנך אותי.
זו לא אני שצריכה להגיד לך איך להתנהג, מישהו אחר צריך להראות
לך את זה.
אני לא מאמינה לך שאתה חושב שזאת התנהגות לגיטימית.
זה פשוט לא הגיוני, אין כזה דבר.
בטח שלא ברמות של "אני יושבת ובוכה שעות בגלל זה".
והכל רק בשביל שתוכל להגיד לי שאלו שטויות.
ומה אתה אומר לי?
אתה אומר שאתה לא מסוגל איתי ככה. יופי, מצאת איך להמלט ולעבור
הלאה, מי עכשיו חכם גדול שפותר בעיות?
כן, אני יודעת שאתה רוצה לדבר עם ההיא שוב. זה מפריע לי?
לא! מה פתאום, הרי על מה בכלל ישבנו לדבר? על מה בכלל בכיתי?
בטח לא על זה שחס וחלילה, חברה שלך, אתה לא מדבר איתה, אתה בא
אליה, אתם הולכים למיטה והולך לדבר עם ההיא.
בטח, בטח, זה לא מפריע.
אבל רגע, לפני שאתה כמו שם אותי בממתינה, זה שאיתה אתה מדבר
ואיתי אתה שוכב - זה לא מפריע לך? זה שאתה מתגעגע ואוהב אותי
כל יום, אבל לא מסוגל לדבר איתי - זה בסדר?
ואז אתה מסתכל עלי, אומר: "רגע" , יצאת מהחדר.
עכשיו שמעתי אותך אומר את השם שהמצאת לה. לי אתה אף פעם לא
קורא. אני תמיד, תמיד ה"חברה שלי".
ואתה מדבר. ומדבר. צוחק קצת וממשיך לדבר. דמעה אחת, שתיים,
שלוש... ים שלם, כבר מילאתי את הכנרת עד הקו האדום הגבוה, והכל
מבחינתך בסדר, כי אתה מדבר.
אבל זאת לא אני שעונה.