כרסיסי טל המנצנצים בשמש כך העולם נמוג ומתאדה עם השינה, החלום
חוזר להיות מציאות של מיטת אבן קרה וקשה. קולות הציפורים
מושכים אותי, אני נסחף איתם ברכות, כמו עלה השלכת שמתעופף
ברוח, נכנס דרך החלון, מושך את עיני אליו ונופל בעדינות על
הרצפה.
עם ציוצי הציפורים נכנס אור השמש דרך החלון המעופש, רסיסים
ממנו סובבים אותי, פסים של אבק זוהר מופיעים ונמוגים במחזה
מהפנט ואני נגרר בחזרה לשינה.
קריאת ינשוף מלווה את יקיצתי הפעם, אני רעב, רעב כמו שלא הייתי
מימיי. כמה זמן ישנתי אני לא יודע, אולי יום, כנראה יותר, טעמה
המר של השינה מזכיר לי גם את הצמא שלי. רעב וצמא. אני מתקשה
לקום, עצמותי חורקות ונאנקות עם התנועה, שרירי מתנגדים ואני
צונח חזרה לשכיבה הרופסת שלי.
אני מתגלגל מהמיטה ונופל לרצפה בישיבה. הרמת היד מתגלה כמשימה
כמעט בלתי אפשרית והיא צונחת על המיטה באפיסת כוחות. כיפוף
הרגל גם מעורר חריקות ואנקות מפרקי הדואבים. וכך במשך דקות
ארוכות אני פשוט יושב, רגל אחת כפופה למחצה, ויד אחת מונחת על
מיטת האבן, כל שריריי רופסים ועיניי נעצמות בכח.
רעשים ותנועה בעמקי הבטן מזכירים לי שאני רעב והיובש בפי מעורר
בי מחדש את הצמא העז. אני מניע את הראש מצד לצד בקושי, מנסה
לקבל תמונה של המקום שאני נמצא בו. מימיני הריסות של שולחן ומה
שנראה כמו ארון מרקיב. מולי החלון שמשך את תשומת ליבי לבקתה
הזו. משמאלי הדלת שממנה נכנסתי והחלון השבור.
"מי סגר את הדלת"? הקול שבוקע משפתי נשמע לי משונה, חורק,
כאילו מפיו של אדם זקן.
אני חייב לשתות. אולי בארון יש משהו, אני נופל על הצד לכיוון
הארון ושולח יד אחת קדימה, גורר את עצמי, סנטימטר אחרי סנטימטר
אני מתקדם לעבר הארון.
הכאב והמתח בשריריי מתעצם עם כל תנועה של התפתלות איטית לאורך
הרצפה, כמו נחש אני זוחל, גופי נע מצד לצד בתנועות חלושות,
מקווה למצוא משהו שירווה את צימאוני בתוך הארון המרקיב
שבפינה.
אני מגיע להריסות שולחן האוכל וממשיך להזדחל קדימה לעבר הארון,
משהו חורק ונשבר מתחתיי, זכוכית מכוסה אבק מתגלה כמראה, כתמונה
שהתרסקה, אני מביט בפני הילד שבתמונה והוא מחייך אליי, כאילו
אין כאב בעולם.
אני מקופל ככדור, מחזיק את התמונה מולי, הזכוכית חתכה אותי
קודם ועכשיו הדם שלי זולג לאורך הפנים המחייכים, אני מקרב את
החתך לפי ומתחיל למצוץ, הדם שלי מרטיב את שפתי, אני צריך עוד,
החתך הקטן מתרוקן במהירות, הרבה יותר מהר משהייתי רוצה, אני
מרחיב אותו בשיני, שותה את דמי בשקיקה.
לשוני מרפרפת לאורך הפצע, טועמת, לוגמת, מעוררת את הזרימה של
הדם.
אני מיישר את רגלי ונשכב על הגב, הפצע צמוד לפי ואני מוצץ
בחוזקה, מתעלם מהכאב, רק מרווה את הצימאון.
שוב מכופף את ברכי, זה נהיה יותר ויותר קל, אולי אני כבר יכול
להתיישב, אבל זה לא חשוב, רק הצמא חשוב, למצוץ, לשתות. מרחיב
עוד את הפצע, נושך, מושך, מלקק. החולשה והקור לאט לאט נוטשים
את עצמותי.
בין הריסות השולחן, שוכב ברגליים כפופות כאישה הכורעת ללדת,
אני שותה בשקיקה את דמי שלי. כעבור דקות ארוכות של התמוגגות
מעונג הרוויה אני מרחיק את היד מפי, מסתכל לצדדים ונזכר בארון,
עכשיו אני כבר יכול לשבת אבל אני זוחל על ברכי כילד שלא למד
ללכת.
בתוך הארון יש מדפים שנרקבו ונשברו באמצעיתם, ובערמה בתחתיתו
אני מוצא אוצר, שלוש קופסאות של דגים משומרים וגפרורים מאריכי
ימים שהאריכו ימים לפחות עד עתה.
אלה קופסאות עם לשונית, אין צורך בפותחן בשבילן, הכתובת על
המדבקה כבר נעלמה מזמן, אבל לי לא אכפת, אני פותח את הראשונה
וצחנת הדגים לא מרתיעה אותי, אני דולה אחד ובולע אותו בשלמותו,
מלקק את השמן, שותה את השמן מהפחית, בולע את כל הדגים בשתי
הקופסאות הראשונות ואחרי שאני פותח את השלישית נזכר שאולי כדאי
להשאיר אחת לאחר כך.
אני זוחל עם הגפרורים למרכז החדר ומכין לי מדורה מהריסות
השולחן, בגפרור הראשון ניצתת אבקת העץ הרקובה ואש קטנה מרקדת
לה, אני מוסיף שברי עץ גדולים יותר ונהנה מחומה של מדורתי
הקטנה.