היום שבו אפסיק להילחם הוא יהיה היום שבו העולם יפסיק מלכת.
הוא יהיה היום שבו נשמות העולם ינשמו את נשמתם האחרונה עלי
אדמות. בעולם השקר, בעולם שבו הכל הפוך.

נלחם אני שנים אין ספור באש התמידית שלי, שלכם. לנסות לכבות את
השרפה. אני יודע שאם אני אפסיק אפילו לרגע אחד קטן ייחרב
עולמי. אני חייב להמשיך. להילחם בשקר. להילחם באכזבה. להילחם
בדמיון המקיף את כולנו....
חייב לראות ברור, לצאת מהמים העכורים.

אני מודע לתמיהתם של אנשי החומר על  שיריי, על מילותיי השונות.
על מבטי החוקר אותם, מנסה לרדת לעומקם, אבל  החומר שלהם כל-כך
ברור, כל-כך צלול.
ואילו אני עדיין נילחם בחומרי שלי, מנסה לברור את פיסות הרוח
האחרונות על גבי נשמתי.
לבד אני במלחמה, כל-כך לבד, מחזיק בתקווה שיום אחד הכל ייפסק,
הרוח תפסיק לנשוב. האש תכבה ואני פשוט אסתכל לאחור בחיוך,
בהרגשת ניצחון, כשאני מביט אל ההר הגבוה שמאחוריי. ההר שלעברו
רצתי כל חיי, טיפסתי ונפלתי אין ספור פעמים. אבל כרגע אני פה
עם רגליים מחוברות לקרקע על ידי העולם הכבד הזה, העולם שלי
שמוחזק על ידי המבט. כן אותו מבט לסוף, או שמא להתחלה. המבט
האחרון של כולנו שקבור איי שם במעמקי נשמתם של כל אחד ואחד
מאנשי החומר. המבט להתחדשות. לסוד הנעורים. והוא כאן שמור אצלי
בעולמי, בעולמכם. חבוי ומוסתר על ידי שקרים  ודמיונות. ואני
נלחם. ולא אפסיק לעולם.