רק יומיים.
רק יומיים את אינך כאן. זהו הלילה השני- וכבר אני מתגעגעת.
וכמה מתגעגעת...
מוזר. נותרו לי עוד חמישה לילות לשרוד כך בלעדיך, אחותי הגדולה
והאהובה- והנה כבר זכיתי לפרספקטיבה חדשה על החיים.
את מבינה, אחותי, יש לי רק אותך בעולם. רק אותך. אחותי האהובה
לטוב ולרע, שאנחנו כל כך, כל כך שונות. את לבן ואני שחור. את
כולך עדינות, ואני- חספוס. את כולך מים, ואני- אש. את כולך
תמימות, ואני-ערמה. אח, אחותי. אף על פי שתמיד נחשבתי לבוגרת
בינינו, למרות היותי בת הזקונים, אני בכל זאת אראה אותך תמיד
כמורתי לחיים.
אלוהים זיכה אותי, אין ספק, באחות כמוך. את כל כך מצחיקה. מצד
אחד נראית טיפשה, אבל אוצרת  בתוכך כמויות ידע בלתי רגילות.
אני כותבת את זה ומחייכת.
אירוני. היחסים בינינו כ"כ משתנים. פעם שונאות שנאה עזה ופעם
אוהבות כל כך.
כן, למרות שלעולם לא תגידי לי את זה, אני יודעת שאת אוהבת
אותי, מהסיבה הפשוטה שאני אוהבת אותך כל כך, ברמות שאת לא
יכולה להתכחש אליהן מבחינה נפשית.
עכשיו נזכרתי ביום, שבו השפלתי אותך כל כך, עד שבכית חרישית
(כהרגלך, שום דבר לא ברעש. קול הדממה) ושאלת אותי 'כמה אפשר
עוד להשפיל אותי?! מה אני, עציץ?!' ואז צחקתי עליך וקראתי לך
עציץ. כמה טיפשה ואכזרית הייתי, ועם כל זה היתה לך הענווה, שלא
להתעלם מדבריי.
פתאום חשבתי לעצמי, כעת, בכניסתך לחיים האמיתיים, לעולם הגדול,
מה ארצה לומר לך. זה הולך בערך ככה:

פיה פתחה בחכמה
ותורת חסד על לשונה
צופיה הליכות ביתה
ולחם עצלות לא תאכל (טוב, לא אשקר, בכל זאת את העצלנית
בינינו)

רבות בנות עשו חיל ואת, אחותי, עלית הרחק הרחק מעל כולנה.

מעריכה ואוהבת,
אחותך הקטנה.