תוך שאני מתרחק משדה הקרב מחשבות מערפלות את ראייתי. ימים אני
צועד, שקוע בהרהורים. יערות, אגמים, נהרות, חושך, אור, חיות,
בני אדם, כולם מטושטשים תחת דוק המחשבות האופף את עיניי.
הערפל מתבהר, לעיני נגלה נוף מרהיב של עמק מיוער ואגם בלבו,
צללי ההרים שולחים אצבעות מלטפות לתוך הבקעה. אני זוכר את
המקום הזה, מחשבותיי על בני האדם נמוגות עם הרוח, העניין שלי
בהם מתפזר עם עלי השלכת האדומים שמקיפים אותי.
לפקוח עיניים עם השחר, קורי החלום עדיין נוגעים בי, מזכירים לי
נשכחות, מעוררים בי טעמים וריחות שלא הרגשתי מזה דורות. אני
פוקח את עיני ורואה את התגשמות החלום, העמק, והמגדל שבמרכזו.
אבל כבר אין מגדל, וכמו החלום גם הוא נמוג עם השחר החדש.
הירידה לא קשה, בדילוגים מסלע לסלע, מעץ לעץ, קרני השמש מלטפות
את גבי עם התקדמות הזריחה. אני מגיע לאגם, במקום בו ניצב המגדל
בחלומי עכשיו יש רק בור שנקוו בו מי הגשמים של הדורות
החולפים.
מטה הקריסטל מפיץ אפלה נוגה כשאני חושף אותו לאור השמש, דרכו
נגלות לי מדרגות רוח נעלמות שעולות למעמקי האגם. אני צועד
לאורכן. אלומת האפלה שמפיץ המטה מגלה כל פעם מקטע צר של
המדרגות ואני נאלץ ללכת בזהירות. העמק נעלם מתחתיי, השמיים
הולכים ונהיים רק מעגל צר של מים אפלים. האור סביבי הולך
ומעמיק, הולך ובולע את אלומת הצל של המטה. חרך הראייה שלי הולך
וצר. אני אפוף באור, מרגיש את המדרגות ברגליי בלבד, מנחש את
העיקולים, הנמכת המטה מועילה רק לזמן קצר ואז גם מעט האפלה הזו
נעלמת באור המסמא כל חוש.
אני עוצם את עיני, מתעלם מצלצול הפעמונים וממשיך לנחש את דרכי
בעזרת רגלי ובעזרת הזיכרון. אפילו דרך ריסיי הסגורים האור
חודר. רעש הפעמונים הופך לבלתי נסבל. לחשושים בתוך ראשי קוראים
לי להיכנע, ליפול, להיעלם אל תוך האור. אני הודף אותם, זוכר את
האנשים שהיו לפניי.
הלחש מתגבר וניתן לזהות את הקולות, אחיי, ילדיי, כל משפחתי,
זיכרונותיי, דוחפים אותי לכניעה, מושכים אותי. אני מועד, נופל,
נאחז בטירוף, בכאב.
פוקח עיניים, מניח לאור לעוור אותי, לקרוע אותי דרך עצבי
הראייה. כל הגוף, כל הנשמה, מרוכזים בנקודה אחת, להדוף את
האור, כל ישותי, כמו להב החרב שחישלתי, כלי למלחמה באויביי,
בידידיי, בעולם כולו. מהגנה להדיפה, להתקפה. אני יציב שוב,
עומד על המדרגות, כוח הרצון שלי חוצץ ביני ובין הרעש, ביני
ובין האור.
אני עומד על המרפסת שבראש המגדל, מתחתיי השמים, אינסופיים,
בוערים בשעת צוהריים, השמש בוערת למרגלותיי, סביבי העולם גועש,
לבה זורמת, מים שוטפים, מתאדים, מתעבים ושוטפים שוב, האדמה
נעה, חיים נולדים, מתים, סוחפים סביבם רגבי אדמה ורסיסי אבק.
תחושת השליטה העצומה מאיימת לסחוף אותי שוב, הפעם מבפנים.
האיזון מופר כשההתנגדות נעלמת באחת. התודעה שלי נשטפת החוצה,
אני הכל, האור, האדמה, המים, מרגיש את העולם פועם בתוכי, חלק
ממני.
מושך בחזרה, מנסה לשוב אל תוך גופי, להימנע מההתמוגגות הבלתי
נמנעת.
ראייתי שבה אלי. אני מסוגל עכשיו להעריך את העיצוב של החדר
שאני נמצא בו, מקום מהופך למציאות, אבל שמדמה אותה באופן
מושלם, תמונת מראה חיה של העולם.
הקירות עצמם עדות למתרחש על פני העולם, נסחפים עם מחשבותיי
לממלכות שעזבתי לפני לא הרבה זמן. המלחמה נגמרה, איכרים
מסתגרים בבקתותיהם מפחד החורף והחיילים הכובשים, כפרים נבזזים
ע"י הצבא הכובש, ערים נתונות במצור, הצרים נתונים בתרדמת חורף
מאולצת תחת סופות שלגים ורוחות שנופלות עליהם מההרים, אבל ללא
המלך וצבאו, עם בוא הקיץ כל הממלכה תיפול, עיר אחר עיר כשאולי
אזורי הספר יישארו כערי מדינה חסרות משמעות עד שמישהו יתעניין
בהן ובאדמותיהן.
לא בשביל זה באתי לכאן, אני מניע את ידי בתנועות מדודות, מעורר
את הלחשים הרדומים בחדר, מעורר את הרוחות, משתחווה בפניהן
בכניעה, מתחנן לסליחתן על חטאי, על שסטיתי מהדרך.
דמות מוכרת מהבהבת מולי ומתגבשת לכדי צורה, הוא מניע את שפתיו
כמנסה לומר משהו, אבל קול לא בוקע מהן.
התמונה סביבי משתנה, מחשבותיו מפעילות את הקסם שבחדר ומציגות
בפני את דבריו, הם חקרו, חיפשו, שקדו ומצאו, יש דרך להסיר את
הקללה, דרך להשיב אותם לעולם הזה. הנופים מתחלפים במהירות, מדי
כמה חילופים מופיעה כתובת או חפץ. אני מבין, לחפש את אלה, הם
ידריכו אותי. המטרה הראשונה שלי שוכנת במדבר שמעבר להרים,
בתוככי מערה שפעם שכנה מתחת למים, מערת בראשית, מקור כל
החיים.
שם עלי להבין איך נבראו החיים, איך ניתן לברוא אותם מחדש.
הידיעה על גודל המשימה מכה בי, מטיחה אותי למציאות, כל
צבאותינו החיים לא הצליחו למצוא את המערה, את שאיפת חייו של
המלך, הסיבה לנפילתנו, לעורר את מלכתו הארורה.
מחשבות הכפירה שלי מפילות אותי לרצפה בתחנונים, מבטו הנוקשה
מקים אותי לרגלי, הדמויות והתמונות מבהירות לי שהוא לא מצפה
שאצליח, אבל גם מזכירות לי שזהו הסיכוי האחד והיחיד שלי
לגאולה, למוות בייסורים, למנוחה.
מראות הדרך חוזרים להציף את החדר, פולשים לתודעתי ונחרטים
בזיכרוני. אני אמצא את המערה, גם אם אנדוד אלף שנים נוספות אני
אמצא אותה.